סימני היתק ומפתח הסולם
לשחורים אין מקום משלהם על החמשה. שלושה סימנים, קבוצה אחת בתחילת השורה, ושני כללים שנותנים את כל הסולמות.
שני השיעורים הקודמים כיסו את הקלידים הלבנים. אבל על הכלי שלך יש עוד שלושים ושישה קלידים שחורים, ועד עכשיו לא היה להם שום ייצוג על הדף.
התשובה אלגנטית ומעצבנת בו זמנית: לקלידים השחורים אין מיקום משלהם על החמשה. הם נכתבים כשכן הלבן שלהם, עם סימן קטן שאומר "רגע, לא הקליד הזה — זה שלידו".
שלושה סימנים, וזה כל האוצר.
דיאז נראה כמו סולמית, והוא אומר: קח את התו הכתוב ועלה קליד אחד ימינה. לא קליד לבן אחד — קליד אחד, מה שיהיה. אם השכן הימני הוא שחור, זה מה שתנגן.
במול נראה כמו האות b, והוא אומר בדיוק ההפך: קליד אחד שמאלה.
סימן הביטול נראה כמו ריבוע עם שני זנבות, והוא מבטל דיאז או במול שהיו בתוקף וממשיך את הצליל הלבן הרגיל.
הסימן נכתב לפני התו, משמאלו, ותקף עד סוף התיבה. תו נוסף באותו גובה באותה תיבה מקבל את אותו טיפול אוטומטית, בלי לחזור על הסימן. אחרי קו התיבה הכול מתאפס.
הקליד השחור שבין דו לרה נקרא דו דיאז אם הגעת אליו מלמטה, ורה במול אם הגעת אליו מלמעלה. אותו קליד בדיוק. אותו צליל בדיוק. שני שמות.
זה לא באג ולא סיבוך מיותר. השם תלוי בכיוון שממנו הצליל בא ובתפקיד שהוא ממלא באותו רגע, וזו הסיבה שמלחין כותב דו דיאז במקום אחד ורה במול במקום אחר עבור אותו קליד — הוא מוסר לך מידע על ההרמוניה, לא רק על האצבע.
לצורך הנגינה בשלב הזה: זה לא משנה בכלל. אתה מנגן את אותו קליד בשני המקרים.
והנה ההפתעה שסוגרת את הפינה: גם בין מי לפה, וגם בין סי לדו, אין קליד שחור. לכן מי דיאז הוא פשוט פה, וסי דיאז הוא דו. תסתכל על הכלי ותראה — בין מי לפה שני לבנים צמודים, ואין ביניהם שום דבר. זה מה שיוצר את הדפוס של שניים ושלושה שחורים שאתה כבר משתמש בו לניווט.
עכשיו לחלק המעשי. אם שיר משתמש שוב ושוב באותם קלידים שחורים, כתיבת סימן לפני כל תו הייתה הופכת את הדף לבלתי קריא.
לכן הסימנים נאספים אל תחילת השורה, מיד אחרי המפתח, ונכתבים פעם אחת. זה נקרא סימן הסולם, והוא אומר: כל התווים האלה, בכל האוקטבות, לאורך כל השיר, מנוגנים עם הסימן — אלא אם כתוב אחרת.
| סימן הסולם | הסולם המז'ורי | מה מנגנים אחרת |
|---|---|---|
| ריק | דו | כלום, הכול לבן |
| דיאז אחד | סול | כל פה נעשה פה דיאז |
| שני דיאזים | רה | פה ודו נעשים דיאז |
| במול אחד | פה | כל סי נעשה סי במול |
| שני במולים | סי במול | סי ומי נעשים במול |
שים לב לכלל השימושי ביותר בטבלה הזאת: סימן הסולם הוא הדבר הראשון שאתה קורא בדף, לפני התו הראשון. אנשים מדלגים עליו ומתחילים לנגן, ואז השיר נשמע קצת עקום ואי אפשר להבין למה. חמש שניות של מבט חוסכות את זה.
וזו גם הסיבה שכדאי להתחיל בדו מז'ור: אין לו ולו סימן אחד, ולכן כל מה שלמדת בשני השיעורים הקודמים עובד בו בלי תוספות.
הטבלה למעלה מכסה חמישה סולמות מתוך חמישה עשר. לשנן את כולם זה בזבוז, וגם מיותר: יש שני כללים שנותנים לך את כולם.
כשיש דיאזים: הדיאז האחרון בקבוצה, זה שהכי ימינה, נמצא חצי טון מתחת לשם הסולם. סימן עם פה דיאז לבדו — הצליל שמעל פה דיאז הוא סול, ולכן זה סול מז'ור. סימן עם פה ודו דיאז — מעל דו דיאז יש רה, ולכן זה רה מז'ור.
כשיש במולים: הבמול הלפני אחרון הוא שם הסולם. סימן עם סי ומי במול — הלפני אחרון הוא סי במול, ולכן זה סי במול מז'ור. הבמול היחיד הוא היוצא מן הכלל שכדאי פשוט לזכור: סי במול לבדו הוא פה מז'ור.
ושני הכללים האלה עובדים על כל חמישה עשר, בלי יוצא מן הכלל אחד. שתי דקות של תרגול עליהם שוות יותר משעה של שינון.
הנה נקודה שמפתיעה כל מתחיל, ושווה לדעת אותה מראש.
דו מז'ור הוא הקל ביותר לקרוא, כי הדף נקי מסימנים. הוא רחוק מלהיות הקל ביותר לנגן, כי חמישה קלידים לבנים רצופים משאירים את היד שטוחה ומרוחה. סולמות עם קלידים שחורים נותנים לאצבעות הארוכות מקום גבוה לנחות עליו, והיד מתקמרת מעצמה.
לכן פסנתרנים מנוסים מרגישים דווקא בסולמות עם ארבעה וחמישה דיאזים כמו בבית, ומתחילים חושבים שזה ראווה. זה לא — זה פשוט נוח יותר ליד.
מה שכן: זה עניין לשנה השנייה. בשנה הראשונה הקריאה היא הצוואר, ולכן מתחילים במקום שבו הדף פשוט. ואת האצבוע שמאפשר לנגן סולם שלם בלי לעצור מפרק השיעור הבא.
לפעמים תראה דיאז או במול שאינו בסימן הסולם אלא באמצע השורה. זה נקרא סימן מקרי, והוא תמיד אומר משהו.
בדרך כלל הוא סימן לאחד משני דברים. או שהשיר עבר זמנית לסולם אחר — טריק נפוץ מאוד בפזמונים, שמייצר תחושה של הרמה — או שמדובר בצליל מקשט, מעין תבלין, שנועד לחדד את הצליל שבא אחריו.
בשני המקרים הכלל הפרקטי זהה: נגן בדיוק מה שכתוב, גם אם זה מרגיש מוזר. הרבה מתחילים מתקנים בשקט לצליל ה"נכון" לפי הסולם, ומוחקים בדיוק את הרגע שהמלחין רצה בו.
ואם הסימן חוזר שוב ושוב לאורך כל השיר — זה כבר לא מקרי אלא סימן שהשיר נמצא בסולם אחר ממה שחשבת. שווה לחזור לתחילת הדף ולהסתכל שוב.
אם קראת את שיעור הסולם, אתה כבר יודע שסולם מז'ורי בנוי על מרווחים קבועים: טון, טון, חצי טון, טון, טון, טון, חצי טון.
סימן הסולם הוא בדיוק התוצאה של הכלל הזה. אם תתחיל את הרצף מסול ותשמור על אותם מרווחים, תגלה שאתה חייב פה דיאז כדי שזה יעבוד — ולכן לסול מז'ור יש דיאז אחד. אם תתחיל מפה תגלה שאתה חייב סי במול. אף אחד לא בחר את זה; זה מה שיוצא מהחשבון.
בפסנתר זה נראה לעין בצורה שאין בשום כלי אחר: הרצף של טון-טון-חצי-טון הוא ממש דפוס של קלידים, ואתה יכול לראות אותו. את הבנייה של אקורדים מתוך הסולמות האלה מפרק הסנדוויץ' המוזיקלי.
| מה קורה | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| השיר נשמע עקום מהתו הראשון | דילגת על סימן הסולם | קרא אותו לפני כל דבר אחר |
| הסימן נשכח באמצע תיבה | חושב שהוא תקף לתו אחד | הוא תקף עד סוף התיבה |
| מחפש קליד שחור בין מי לפה | מניח שיש שחור בין כל שניים | אין. גם לא בין סי לדו |
| מתבלבל בין דיאז לבמול | מנסה לזכור צורות | דיאז ימינה, במול שמאלה. תמיד |
| שני שמות לאותו קליד מבלבלים | מחפש כלל שיכריע | לנגינה זה זהה; השם הוא הרמוניה |
| הסימן מתעלם אחרי קו התיבה | לא, ככה זה אמור לעבוד | קו תיבה מאפס. זה לא באג בדף |
זה כל מה שהדף אומר. מכאן עוברים ממה שקוראים למה שהידיים עושות, וזה קורס הטכניקה.