בניית אקורדים
אקורד הוא שלושה תווים, לא שש אצבעות. נראה מאיפה הם באים, מי מהם קובע אם זה שמח או עצוב, ומה כל האותיות בשם אומרות.
עד עכשיו ניגנת אקורדים כי ככה לימדו אותך לשים את האצבעות. בשיעור הזה תגלה מה בעצם יש בפנים — ואחרי זה שמות של אקורדים יפסיקו להיראות כמו קוד סודי.
זו ההפתעה הראשונה: אקורד רגיל מורכב משלושה צלילים בלבד. כשאתה פורט על שישה מיתרים, אתה פשוט משמיע את אותם שלושה צלילים בכמה גבהים.
קוראים לזה משולש. שלושה תווים, ומהם נבנה כמעט כל דבר שתנגן בשנתיים הראשונות.
מאיפה באים השלושה? מהסולם שבנינו בשיעור הקודם, לפי כלל אחד: התחל מתו כלשהו, ואז דלג על השכן וקח את הבא.
בדו מז'ור, אם נתחיל מדו: דו, מדלגים על רה, לוקחים מי, מדלגים על פה, לוקחים סול. קיבלנו דו-מי-סול, שהוא אקורד דו מז'ור.
בשפה של דרגות אלה הדרגות אחת, שלוש וחמש, ולכן קוראים להן שורש, טרצה וקווינטה. השמות נשמעים מלומדים ומאחוריהם מסתתר משהו פשוט מאוד:
אם שלושה תווים מספיקים, למה אקורד פתוח משתמש בשישה מיתרים?
כי כפילות אינה בזבוז, היא עובי. אותו צליל בשני גבהים שונים נשמע מלא ורחב יותר מאשר לבדו, בדיוק כמו שמקהלה נשמעת אחרת מזמר יחיד ששר את אותו תו.
תסתכל על אקורד מי מינור: יש בו שישה מיתרים ורק שלושה צלילים שונים — מי, סול וסי. חלקם מופיעים פעמיים, ואחד אפילו שלוש פעמים. זה למה הוא נשמע כל כך מלא בהשוואה לשני מיתרים.
וזו גם הסיבה שאפשר לוותר על מיתר בלי להרוס כלום. כשלמדת לה מושהה ודילגת על המיתר השישי, לא איבדת את האקורד — פשוט הורדת עותק אחד של צליל שממילא נמצא שם.
הנה ההדגמה הכי יפה בגיטרה, והיא עולה אצבע אחת:
שני האקורדים האלה נבדלים בתו אחד. במי מינור, המרחק בין השורש לטרצה הוא שלושה חצאי טונים. במי מז'ור הוא ארבעה — כלומר חצי טון גבוה יותר, וזה הכול.
נגן אותם אחד אחרי השני כמה פעמים. חצי טון אחד, ומצב הרוח של האקורד מתהפך לגמרי. אין בתיאוריה המוזיקלית הדגמה טובה מזו לכמה מעט צריך כדי לשנות הכול.
על הגיטרה ההבדל הזה הוא בדיוק האצבע שנוספת על הסריג הראשון של המיתר השלישי. כשתראה את זה פעם אחת, לא תוכל להפסיק לראות את זה.
אם הטרצה קובעת את מצב הרוח, מה קורה כשמוציאים אותה?
מקבלים אקורד כוח: שורש וקווינטה בלבד. הוא לא מז'ור והוא לא מינור — הוא פשוט מסרב לענות על השאלה.
וזו בדיוק הסיבה שהוא שולט ברוק: בלי טרצה הוא נשמע חזק וניטרלי, הוא לא מתנגש עם המנגינה, והוא שורד עיוות שהיה הופך אקורד מלא לבוץ. שני מיתרים, אינסוף שירים. נעסוק בו לעומק בשיעור פאוור קורדס.
שווה לעצור רגע על השאלה שכולם מדלגים עליה: למה דווקא שלושת הצלילים האלה מתמזגים לצליל אחד, בעוד ששלושה שכנים לא?
התשובה יושבת בפיזיקה. כל צליל שאתה שומע הוא לא צליל אחד אלא ערימה של צלילים עדינים מעליו, והם מסודרים בסדר קבוע. הקווינטה של האקורד נמצאת גבוה בערימה של השורש, והטרצה גם היא שם — ולכן כשמנגנים אותם יחד, האוזן שומעת חיזוק של משהו שהיא כבר שמעה, לא התנגשות.
זו גם הסיבה שהקווינטה נשמעת ריקה ויציבה יותר מהטרצה: היא קרובה יותר לתחתית הערימה, כלומר "מובנת מאליה" יותר.
אין צורך לזכור את זה כדי לנגן. אבל זה משנה את הדרך שבה אתה חושב על אקורדים — הם לא צירוף שרירותי שמישהו החליט עליו, הם צירוף שהאוזן מוכנה אליו מראש.
עכשיו נמשיך את אותו כלל של דילוג צעד אחד קדימה: אחרי אחת-שלוש-חמש בא שבע. תו רביעי, וכל האופי משתנה.
שלושתם אקורדים בני ארבעה תווים, ושלושתם נשמעים שונה לגמרי:
שים לב שהאקורד ה"לא גמור" הזה אינו פגם. המתח הוא התפקיד שלו, וזה בדיוק הנושא של השיעור הבא.
אם אקורד הוא רק שלושה תווים, למה יש למי מינור שבע עשרה גרסאות במילון?
כי הסדר והגובה שלהם משנים. אותם שלושה צלילים אפשר לסדר בעשרות דרכים: מי-סול-סי, או סול-סי-מי, או סי-מי-סול, וכל אחת מהן בגבהים שונים ובכפילויות שונות. התוצאה היא אותו אקורד מבחינת שם, ואופי שונה לגמרי מבחינת צליל.
לזה קוראים ווייסינג, וזה הכלי שמפריד בין מי שמנגן אקורדים לבין מי שמלווה. גרסה נמוכה וסמיכה נשמעת כבדה; גרסה גבוהה ופרושה נשמעת אוורירית; אותו אקורד בדיוק, ושני תפקידים שונים בשיר.
בשלב הזה אין מה לרדוף אחרי זה. רק שים לב, כשאתה מדפדף בין המיקומים בכרטיס, שאתה לא עובר בין אקורדים שונים — אתה עובר בין סידורים של אותם שלושה תווים.
ועוד דבר אחד ששווה להכיר, כי הוא מסביר שמות מוזרים שתפגוש בטאבים.
הצליל הנמוך ביותר באקורד — זה שהאוזן שומעת כבסיס — משפיע על התחושה יותר מכל שאר הצלילים. בדרך כלל הוא השורש, ואז הכול מרגיש יציב ופשוט. אבל אפשר גם לשים תו אחר למטה, ואז נוצר שם עם קו נטוי, למשל דו עם מי בבס.
התוצאה היא אקורד שנשמע פחות "מסתיים", ולכן נהדר באמצע מהלך שממשיך הלאה. בשירים זה מה שיוצר תחושה של קו בס שיורד בהדרגה בזמן שהאקורדים מעליו מתחלפים — טריק ותיק, ואחד היפים שיש.
ברגע שמכירים את המבנה, השם מפסיק להיות שרירותי. הוא פשוט אומר לך מה נמצא בפנים:
| סימון | מה זה אומר | דוגמה |
|---|---|---|
| בלי סיומת | משולש מז'ורי | C |
| m | הטרצה ירדה בחצי טון | Am |
| 5 | אין טרצה בכלל, אקורד כוח | E5 |
| 7 | נוסף תו שביעי, נוצר מתח | G7 |
| maj7 | שביעי גבוה יותר, צליל חלומי | Cmaj7 |
| m7 | מינור עם שביעי, מרוכך | Em7 |
| sus2, sus4 | הטרצה הוחלפה בשכן, אין מצב רוח | Asus2 |
| add9 | תוספת צבע בלי להוציא כלום | Cadd9 |
עכשיו תסתכל שוב על לה מושהה שלמדת בשיעור הראשון בחיים שלך. הסיומת אומרת "הטרצה הוחלפה", וזו בדיוק הסיבה שהוא נשמע פתוח ובלתי מוכרע. לא היה שם קסם — הייתה שם נוסחה.
הדרך היחידה שהחלק הזה באמת נכנס היא באוזניים.
מילון האקורדים — לפתוח את הצליל ולראות מאילו תווים הוא מורכב
קח אקורד אחד ותשמע אותו לצד השכנים שלו: מז'ור, מינור, שביעי, מושהה. אחרי עשר דקות כאלה תתחיל לזהות אותם בשירים, וזה בערך הרגע שבו תיאוריה מפסיקה להיות שיעורי בית.
| מה קורה | הסיבה | מה עושים |
|---|---|---|
| "אני לא שומע הבדל בין מז'ור למינור" | האוזן צריכה השוואה צמודה | נגן מי ומי מינור לסירוגין, עשר פעמים |
| מתבלבל בין m7 ל-maj7 | השמות דומות, הצליל לא | m7 מהורהר, maj7 מרחף. תשמע אותם ברצף |
| מנסה לזהות שלושה תווים בתוך אקורד מלא | קשה מדי כשלב ראשון | פרוט מיתר-מיתר לאט, ותקשיב לצליל הנמוך |
| שוכח מהי הטרצה | מונח מופשט בלי עוגן | זו האצבע שמפרידה בין מי למי מינור |
בשיעור הבא ניקח את האקורדים האלה ונראה איך הם מתארגנים למשפחות — ולמה יש מהלכים שחוזרים בכל כך הרבה שירים.