הסולם המז'ורי והמרווחים
שתי מילים של אוצר מילים, נוסחה אחת בת שבעה צעדים, וכל צוואר הגיטרה מפסיק להיות אקראי.
רוב האנשים חושבים שתיאוריה מוזיקלית היא ספר חוקים. היא לא. היא מפה — הסבר בדיעבד למה הדברים שאתה כבר אוהב לשמוע נשמעים טוב.
ובשיעור הזה נבנה את החלק הראשון של המפה, וצריך בשבילו בדיוק שתי מילים חדשות.
בגיטרה, המרחק הקטן ביותר בין שני צלילים הוא סריג אחד. קוראים לו חצי טון. שני סריגים הם טון שלם.
זהו. אלה שתי המילים. כל מה שנבנה מכאן משתמש רק בהן.
עכשיו הפרט שכמעט תמיד משמיטים, ובלעדיו כלום לא מסתדר: התווים בעולם המערבי הם דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי — ובין רובם יש טון שלם, אבל בין מי לפה ובין סי לדו יש רק חצי טון. אלה שני החריגים, ואין אחרים.
זו הסיבה שכשאתה מנגן על מיתר אחד ועובר סריג-סריג, אתה לא עובר על התווים "לפי הסדר" — יש ביניהם גם צלילים שאין להם שם משלהם, ואותם מסמנים בדיאז או בבמול. שנים עשר צלילים בסך הכול, ואז הכול חוזר על עצמו אוקטבה מעל.
הסולם המז'ורי — הכי מוכר, הכי "שמח" — הוא רצף של שבעה צעדים מתוך השנים עשר:
טון, טון, חצי טון, טון, טון, טון, חצי טון.
אל תשנן. תנגן. קח את המיתר החמישי ותתחיל מהסריג השלישי, שהוא דו:
| תו | סריג במיתר חמש | הצעד מהקודם |
|---|---|---|
| דו | 3 | — |
| רה | 5 | טון |
| מי | 7 | טון |
| פה | 8 | חצי טון |
| סול | 10 | טון |
| לה | 12 | טון |
| סי | 14 | טון |
| דו | 15 | חצי טון |
נגן את זה למעלה ולמטה פעמיים ותשמע מיד שזה "דו רה מי". שום דבר לא קרה חוץ מספירת סריגים — וזה בדיוק העניין. הסולם אינו רשימה לשנן, הוא תבנית מרחקים.
והנה מה שהופך את זה לשימושי: התחל מכל סריג אחר, לך לפי אותה נוסחה בדיוק, וקיבלת את אותו סולם בסולם אחר. התחל מהסריג החמישי ותקבל רה מז'ור. אותה תבנית, מקום אחר. זו הפעם הראשונה שתראה את העיקרון שעליו בנוי כל שיטת חמשת הצורות, ולא תהיה האחרונה.
שאלה טובה, ויש לה תשובה שאינה "ככה זה".
לו היינו לוקחים את כל שנים עשר הצלילים במרחקים שווים, שום צליל לא היה מרגיש חשוב יותר מאחר — כמו טקסט בלי סימני פיסוק. הבחירה של שבעה מתוך שנים עשר, דווקא בפיזור לא אחיד, יוצרת מרחקים שונים בין השכנים, ולכן יוצרת מקומות שמרגישים כמו מנוחה ומקומות שמרגישים כמו דרך.
שני חצאי הטונים בנוסחה — בין הדרגה השלישית לרביעית ובין השביעית לשמינית — הם המקומות ה"דחוסים", והם עושים את רוב העבודה הרגשית. בעיקר האחרון: התו השביעי נמצא חצי טון בלבד מתחת לבית, ולכן הוא מרגיש כאילו הוא נמשך אליו. יש לו אפילו שם על זה, צליל מוביל.
תפגוש את זה בטאבים ותתהה אם מישהו התבלבל: לפעמים כתוב פה דיאז ולפעמים סול במול, ומדובר באותו סריג בדיוק.
זו לא שגיאה, וזה גם לא קפריזה — וזה גם מסביר למה שני טאבים של אותו שיר יכולים להיראות שונה ולהישמע זהה. יש כאן כלל אחד: בכל סולם, כל אות מופיעה פעם אחת בלבד. אם הסולם כבר השתמש בסול, הצליל שמעליו ייקרא סול דיאז ולא לה במול — אחרת היו בסולם שתי לה ואף סול, וקריאת התווים הייתה הופכת לסיוט.
אז השם נקבע לפי ההקשר, לא לפי הצליל. אותו סריג, שני שמות, ושניהם נכונים במקום הנכון.
עכשיו נעשה את הצעד שהופך את זה מסקרנות לכלי עבודה: נמספר את התווים בסולם מאחת עד שבע.
למה זה משנה? כי המספר נשאר נכון בכל סולם. הדרגה החמישית בדו מז'ור היא סול, בסולם רה מז'ור היא לה, ובכל אחד מהם היא מתנהגת בדיוק אותו דבר. מוזיקאים מדברים במספרים בדיוק מהסיבה הזאת: כשמישהו אומר "זה עובר לחמישית", כולם יודעים למה הוא מתכוון בלי לשאול באיזה סולם אנחנו.
זה גם למה קפודסטר לא מבלבל אף אחד, ולמה אפשר להוריד שיר לטווח הקולי שלך בלי ללמוד אותו מחדש. המספרים לא זזו.
בשיעור על משפחות של אקורדים נבנה אקורד שלם על כל אחת משבע הדרגות, וזה הרגע שבו כל זה מתחיל לשלם.
הסולם המינורי הטבעי הוא רצף אחר של אותם צעדים:
טון, חצי טון, טון, טון, חצי טון, טון, טון.
אבל הנה העובדה המפתיעה: לה מינור מכיל בדיוק את אותם תווים כמו דו מז'ור. אותם שבעה צלילים, בלי יוצא מן הכלל. מה שהשתנה הוא רק מאיפה מתחילים לספור, כלומר איזה צליל מרגיש כמו הבית.
נגן את שני האקורדים האלה בזה אחר זה. יש להם תווים משותפים, הם באים מאותה משפחה בדיוק, והם נשמעים לגמרי שונה. ההבדל אינו בחומר — הוא במרכז הכובד.
זו גם התשובה לשאלה "למה מינור עצוב". הוא לא באמת עצוב; פשוט המרחק בין הדרגה הראשונה לשלישית בו קטן יותר בחצי טון, והאוזן המערבית למדה לקרוא את זה ככה. באמצע השיעור הבא נראה בדיוק איפה חצי הטון הזה יושב.
הרבה אנשים נתקעים כאן, כי נראה שצריך לזכור מאה עשרים ושתיים משבצות. לא צריך. צריך שני עוגנים ותבנית אחת.
העוגנים: המיתר השישי והמיתר החמישי. שנן רק את שמות התווים עליהם, ורק בסריגים המסומנים בנקודה — שלוש, חמש, שבע, תשע ושתים עשרה. זה עשרה תווים בסך הכול, וזה מספיק כדי למצוא כל דבר אחר.
התבנית: שני מיתרים למעלה ושני סריגים קדימה נותנים את אותו תו, אוקטבה מעל. אם מצאת סול על המיתר השישי בסריג השלישי, יש סול נוסף על המיתר הרביעי בסריג החמישי. זה עובד בכל מקום על הצוואר, עם חריג אחד שכדאי להכיר: כשחוצים אל המיתר השני צריך להזיז סריג אחד נוסף, כי הכיוונון של המיתר הזה שונה משאר השכנויות.
עם שני העוגנים והתבנית הזאת, מציאת תו הופכת מזיכרון לחישוב בן שתי שניות. ואחרי כמה שבועות גם החישוב נעלם.
סולם שמנוגן בלי קצב הוא רשימת תווים. סולם שמנוגן בקצב הוא מוזיקה, וגם נכנס לאצבעות פי כמה מהר יותר.
מטרונום ב-60 — תו אחד בכל תקתוק, עלייה וירידה
התחל בתו אחד לכל תקתוק. כשזה נקי, נסה שני תווים לכל תקתוק. אל תעלה בטמפו לפני שהעלייה והירידה יוצאות בלי היסוס — רוב האנשים יודעים לטפס ומגמגמים בדרך חזרה, כי הם שיננו רצף במקום ללמוד תבנית.
| מה קורה | הסיבה | מה עושים |
|---|---|---|
| הסולם נשמע לא נכון | פספסת את חצי הטון בין מי לפה או בין סי לדו | ספור סריגים, אל תסמוך על הזיכרון |
| יורד יפה, עולה מגמגם | שיננת רצף במקום תבנית | אמור בקול "טון, טון, חצי" תוך כדי |
| הכול נשמע נכון אבל משעמם | סולם הוא חומר גלם, לא מוזיקה | נגן אותו בקצב, ובשלוש מהירויות |
| לא זוכר איפה דו | לא ביססת שני עוגנים על הצוואר | שנן רק שניים: מיתר חמש סריג שלוש, ומיתר שש סריג שמונה |
עוד לפני שנגיע לשם, שווה לדעת מה זה: סולם פנטטוני הוא הסולם הזה פחות שני תווים. מורידים את הדרגות שיוצרות את החיכוך הגדול ביותר, ונשארים עם חמישה צלילים שכמעט לא יכולים להישמע רע מעל האקורדים של הסולם.
זו הסיבה שהוא הסולם הראשון שכל מאלתר לומד, ולא בגלל שהוא קל לאצבעות. הוא סלחני. עליו נבנה את הסולו הראשון בשיעור הפנטטוני.
בשיעור הבא ניקח את אותם שבעה תווים ונרכיב מהם אקורדים — ותגלה שאתה כבר מנגן אותם שנים בלי לדעת מה יש בפנים.