כוח ודיסטורשן
שני צלילים, שתי אצבעות, צורה אחת שזזה לכל הצוואר — והסיבה שאקורדים רגילים נשמעים כמו בוץ בדיסטורשן.
אם ניסית פעם לחבר גיטרה חשמלית לאפקט דיסטורשן, לנגן אקורד דו מז'ור פתוח ולגלות שזה נשמע כמו רעש ולא כמו אקורד — לא עשית שום דבר לא נכון. זה בדיוק מה שאמור לקרות.
וזו הסיבה שאקורדי כוח קיימים.
דיסטורשן לא רק מגביר. הוא מייצר צלילים חדשים מכל צליל שנכנס אליו, וכשנכנסים אליו כמה צלילים בבת אחת הוא מייצר גם את כל התוצרים של המפגש ביניהם.
עם שני צלילים זה עדיין מסודר. עם שלושה ומעלה מתחיל בלגן, והצליל שהכי אחראי לו הוא הצליל האמצעי של האקורד — זה שקובע אם הוא מז'ורי או מינורי, ה"ממרח" של הסנדוויץ' משיעור בניית האקורדים. המרווח שלו מול השורש הוא בדיוק זה שיוצא הכי צורמני מהעיוות.
הפתרון של הרוק היה לחתוך אותו החוצה. נשארים השורש והקווינטה — שני צלילים שמתמזגים כל כך טוב עד שהאוזן כמעט שומעת אותם כצליל אחד עבה.
וזו תוצאת לוואי שהיא בעצם התכונה הכי שימושית שלהם.
בלי הצליל האמצעי, לאקורד כוח אין מין. הוא לא שמח ולא עצוב. הוא פשוט חזק.
מה שאומר שאתה יכול לנגן אותו מעל כמעט כל דבר בלי לחשוב אם השיר במז'ור או במינור — ולכן להקות פאנק שלמות בנויות עליהם בלבד. לכן גם קוראים להם בסימון "5": סול5, לה5, מי5. לא סול מז'ור ולא סול מינור. סול5.
תסתכל על הכרטיס למעלה. שלוש נקודות על שלושה מיתרים סמוכים — אבל אל תיבהל, כי הלב של הצורה הוא שתיים מהן:
שתי הראשונות הן אקורד הכוח. השלישית רק מעבה אותו — היא לא מוסיפה צליל חדש, רק את אותו שורש בגובה אחר, ולכן היא לגמרי אופציונלית. התחל בשתיים, והוסף את הזרת כשהיד תרשה. בכרטיס היא מופיעה כי ככה רוב הנגנים מנגנים בפועל.
והדבר היפה: הצורה הזאת לא משתנה לעולם. אותן אצבעות, אותם מרחקים, בכל מקום על הצוואר. מה שמשתנה זה רק השם, והשם נקבע לפי איפה יושבת האצבע המורה.
שני אלה משתמשים במיתרים פתוחים — הם נשמעים ענק, והם גם הכי קלים בעולם. תתחיל מהם.
השם של אקורד כוח הוא השם של הצליל מתחת לאצבע המורה. שני מיתרים נושאים כמעט את כולם:
| סריג | על המיתר השישי | על המיתר החמישי |
|---|---|---|
| פתוח | מי5 | לה5 |
| 1 | פה5 | סי במול5 |
| 3 | סול5 | דו5 |
| 5 | לה5 | רה5 |
| 7 | סי5 | מי5 |
| 8 | דו5 | פה5 |
| 10 | רה5 | סול5 |
| 12 | מי5 | לה5 |
שתי עמודות, שמונה שורות, וזה כל מה שצריך כדי לנגן כל ריף רוק שתיתקל בו. שים לב לשורה האחרונה: בסריג שנים עשר הכול חוזר על עצמו — בדיוק אותו עיקרון שראית בשיטת הקייג'ד.
פתחו את מילון האקורדים על סול5 והשוו את האצבועים השונים
והנה מה שאף אחד לא אומר למתחילים, וזה מה שבאמת מפריד בין ריף נקי לרעש: בדיסטורשן, כל מיתר שאתה לא מנגן צריך להיות מושתק פעיל.
בלי דיסטורשן, מיתר פתוח שנגעת בו בטעות משמיע צליל קטן שאף אחד לא ישים לב אליו. עם דיסטורשן הוא צורח באותה עוצמה כמו האקורד עצמו. אקורד כוח מנגן שני מיתרים או שלושה — ארבעה מיתרים נשארים בחוץ וכולם רוצים להצטרף.
שתי ידיים עושות את העבודה:
תרגיל אבחון פשוט: נגן את האקורד, ואז פרוט על כל ששת המיתרים בבת אחת. אמורים להישמע רק שני האקורדים שלך. אם משהו אחר מצלצל, יש לך עבודה על ההשתקה ולא על האקורד.
וכשההשתקה הזאת עובדת, יש לך בונוס: היד הימנית שכבר נחה שם היא בדיוק המצב של חסימת מיתרים, והשילוב של אקורד כוח עם פאלם מיוט הוא הצליל של כמעט כל שיר רוק כבד שאתה מכיר.
ועכשיו לחלק שמפריד בין ריף שנשמע כמו הקלטה לריף שנשמע כמו תרגיל, ורוב המתחילים בכלל לא יודעים שהוא קיים.
אקורדי כוח ברוק כבד מנוגנים כמעט תמיד בפריטות מטה בלבד. לא מטה-מעלה כמו בשיעור הפריטה — רק מטה, שוב ושוב, גם כשזה מהיר.
הסיבה היא צליל: פריטה מטה מכה את המיתרים בזווית אחרת ובכוח אחר מפריטה מעלה, ולכן שתי הפריטות לא נשמעות זהות. סדרה של מטה-מטה-מטה נשמעת אחידה ואגרסיבית; מטה-מעלה נשמעת מתגלגלת וקלילה. לרוק כבד רוצים את הראשונה.
והמחיר: זה מתיש. היד הימנית עושה פי שניים עבודה, ואחרי דקה היא נשרפת. זה נורמלי לגמרי, וזה בדיוק מה שנבנה עם הזמן — אבל רק אם מתרגלים לאט.
כלל אצבע שחוסך פציעות: אם הכתף או האמה מתחילות לכאוב, עצור. פריטות מטה מהירות באות מתנועה קטנה של שורש כף היד, לא מהמרפק.
השם והסיפור מגיעים מרוק, אבל אקורדי כוח לא שייכים רק לו.
על גיטרה חשמלית נקייה הם נשמעים פתוחים וריקים — וזה שימושי בדיוק כשרוצים שמישהו אחר, זמר או כלי אחר, יקבע אם הרגע הזה שמח או עצוב.
על אקוסטית הם עובדים מצוין, ובעיקר כשמנגנים עם עוד מישהו: אתה מחזיק את השורש והקווינטה, הוא מנגן את האקורד המלא, והתוצאה עבה בהרבה משני אנשים שמנגנים את אותו אקורד.
וגם: אם אקורד באריה עדיין קשה לך — ואחרי שיטת הקייג'ד הוא בדרך — אקורד כוח באותו מקום הוא תחליף לגיטימי לחלוטין. שתי אצבעות במקום שש. שירים שלמים מנוגנים ככה.
הפעילו את המטרונום ב-80 ותרגלו מעבר בין שני אקורדי כוח בכל שני טקטים. המטרה היא מעבר נקי, לא מהיר
ואחרי עשר דקות של זה — תעשה משהו הרבה יותר מהנה: בחר שלושה אקורדי כוח מהטבלה, סדר אותם בסדר כלשהו, ונגן אותם בלולאה. זה ריף. באמת. חצי מהרוק שאתה מכיר הוא בדיוק זה, ואת מה שיהפוך אותו לשיר — מבנה שמחזיק — כבר ראית במבנה הבלוז.
| מה קורה | הסיבה | מה עושים |
|---|---|---|
| רעש וצווחות מסביב לאקורד | מיתרים לא מושתקים | השטח את המורה על הדקים, כף יד ימין על העבים |
| האקורד נשמע דק | רק שני מיתרים | הוסף את הזרת אוקטבה מעל |
| נשמע כמו בוץ בדיסטורשן | מנגנים אקורד מלא | חתוך לשורש וקווינטה בלבד |
| המעבר בין אקורדים איטי | מרימים את כל היד | הצורה קבועה. החלק אותה, אל תבנה מחדש |
| צליל מזמזם מהמיתר העליון | האצבע המורה לא נוגעת בו | היא צריכה לגעת בו, לא ללחוץ |
| לא בטוח באיזה אקורד אני | לא יודעים את שמות הצלילים | הטבלה למעלה. שתי עמודות בלבד |