סולמות והעברת אגודל
שמונה צלילים על חמש אצבעות. תנועה אחת קטנה פותרת את זה, ותרגיל אחד מקצר את הלמידה בשבועות.
יש לך חמש אצבעות, ובסולם יש שמונה צלילים. זה כל הבעיה, וזה גם כל השיעור.
התשובה היא תנועה אחת קטנה שנקראת העברת אגודל, והיא הדבר היחיד שמפריד בין נגינה שנעצרת כל חמישה צלילים לבין נגינה שרצה על פני הכלי בלי תפר. פסנתרנים עושים אותה אלפי פעמים ביום בלי לחשוב עליה, והיא לוקחת שבוע ללמוד.
לפני האצבעות, שווה לענות על השאלה שכל אחד שואל: אם אני רוצה לנגן שירים, למה לבזבז זמן על סולם?
כי הוא לא תרגיל אצבעות אלא תרגיל ניווט. אחרי שהיד יודעת את הדרך מדו לדו, היא יודעת אותה בכל שיר שכתוב בסולם הזה — והמנגינות מורכבות בעיקר ממקטעים של סולם.
וכי הוא מלמד את התנועה שאין לה תחליף. העברת האגודל אינה מופיעה בשום מקום אחר, ובלעדיה כל קטע שחורג מחמישה צלילים נשבר.
מה שכן: עשר דקות ביום מספיקות בהחלט. מי שמנגן סולמות חצי שעה ושירים חמש דקות בנה לעצמו תחביב לא נכון.
הנח את יד ימין בבית הרגיל, אצבע אחת על דו המרכזי.
נגן דו באגודל, רה באצבע שתיים, מי באצבע שלוש. עד כאן שום דבר חדש.
עכשיו הרגע: בזמן שאצבע שלוש עדיין מחזיקה את מי, העבר את האגודל מתחת לכף היד ונחת איתו על פה. היד כולה זזה ימינה, והאגודל הוא זה שפתח לה את הדרך.
משם ממשיכים בלי הפתעות: פה באגודל, סול בשתיים, לה בשלוש, סי בארבע, דו בחמש.
1 2 3 1 2 3 4 5
ובדרך חזרה למטה זה מתהפך: מנגנים חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת — ואז אצבע שלוש עוברת מעל האגודל ונוחתת על מי. אחריה שתיים על רה, ואחת על דו.
ביד שמאל האצבעות ממוספרות במראה, ולכן הכול מתהפך.
בעלייה מדו: חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת — ואז אצבע שלוש עוברת מעל האגודל ונוחתת על לה, אחריה שתיים על סי, ואחת על דו.
5 4 3 2 1 3 2 1
בירידה זו העברת האגודל: אחת, שתיים, שלוש, ואז האגודל נכנס מתחת ונוחת על סול.
| היד | בעלייה | בירידה |
|---|---|---|
| ימין | 1 2 3 1 2 3 4 5, אגודל מתחת | 5 4 3 2 1 3 2 1, יד מעל |
| שמאל | 5 4 3 2 1 3 2 1, יד מעל | 1 2 3 1 2 3 4 5, אגודל מתחת |
שים לב לסימטריה: העברת האגודל קורית ביד ימין בעלייה וביד שמאל בירידה. בשני המקרים היא קורית כשהיד נעה פנימה לכיוון מרכז הגוף.
הרוב המוחלט של מי שלומד לבד נשמע מגושם בדיוק בנקודת המעבר. הנה למה, ומה עושים.
האגודל מתחיל לזוז מוקדם. התנועה שלו אינה מתחילה ברגע שצריך אותו — היא מתחילה כבר כשאצבע שתיים מנגנת. עד שאצבע שלוש יורדת, האגודל כבר מרחף מתחת לכף היד ומחכה. מי שמזיז אותו רק ברגע האמת ישמע חור.
המרפק מוביל, לא האצבע. תן למרפק לצאת קלות החוצה בזמן המעבר, והיד תעבור מעצמה. ניסיון למתוח את האגודל לבד, בזמן שהיד קפואה במקום, הוא מקור הכאב מספר אחת בשלב הזה.
היד לא מתרוממת. התנועה היא נסיעה אופקית של היד, לא קפיצה. אם אתה רואה את היד עולה באוויר בנקודת המעבר, האגודל לא באמת עבר מתחת — הוא קפץ מעל.
והבדיקה הכי טובה: עצום עיניים ונגן. אם אתה שומע איפה המעבר, הוא עוד לא חלק. סולם מנוגן היטב נשמע כמו שרשרת אחת שאי אפשר להצביע על החוליה שלה.
מטרונום ב-60 — צליל לפעימה, ורק כשהמעבר לא נשמע מעלים
יש טריק אחד שמקצר את כל התהליך, וכמעט אף אחד לא מספר עליו למתחילים.
הנח את שני האגודלים על דו המרכזי — האגודל של יד ימין והאגודל של יד שמאל, על אותו קליד. עכשיו נגן סולם עם שתי הידיים בכיוונים מנוגדים: ימין עולה ושמאל יורדת.
הקסם הוא שהאצבעות זהות. שתי הידיים מנגנות 1 2 3 1 2 3 4 5 בו זמנית, והעברת האגודל קורית בשתיהן באותה שנייה בדיוק. אין מה לתאם — הן מראה זו של זו.
זה קל בהרבה מסולם בשתי ידיים באותו כיוון, וזה בונה את בדיוק אותה תנועה. תרגל ככה שבוע, ואז נסה באותו כיוון. ההפרש מורגש.
זו שאלה שראוי לענות עליה, כי ההיגיון שמאחוריה נותן לך את כל שאר הסולמות בחינם.
שמונה צלילים על חמש אצבעות מחייבים חלוקה לשתי קבוצות, ויש רק שתי דרכים סבירות לחלק: שלוש ואז חמש, או ארבע ואז ארבע. הבחירה נפלה על שלוש ואז חמש, ומסיבה מכנית: הקבוצה הראשונה קצרה יותר, ולכן העברת האגודל קורית מוקדם ומשאירה ליד מרווח נוח לכל השאר.
ומכאן נובע הכלל שמכסה כמעט כל סולם: האגודל לעולם אינו נוחת על קליד שחור. הקלידים השחורים יושבים גבוה ועמוק יותר, והאגודל קצר; להעביר אותו לשם אומר למשוך את כל היד פנימה. לכן בכל סולם עם שחורים, נקודות המעבר נקבעות בדיוק על ידי מיקום השחורים — לא שיננו אותן, הן פשוט המקום היחיד שנשאר.
התוצאה המעשית: כשתגיע לסול, לרה ולפה, לא תלמד אצבועים חדשים אלא תפעיל את אותו כלל. ובסולמות עם הרבה שחורים היד דווקא נוחה יותר, כי האצבעות הארוכות מקבלות את הקלידים הגבוהים והאגודל נשאר למטה על הלבנים.
עשר דקות, לא יותר. הסדר חשוב:
והכלל שחוזר בכל השיעורים ואינו נמאס: הקצב אינו זז כי הקטע נעשה קשה. סולם שמאט בנקודת המעבר מלמד את היד להאט שם, וזה נשאר.
כשהסולם יעבוד בדו, המעבר לסולמות אחרים אינו לימוד מחדש — האצבוע כמעט זהה, ומה שמשתנה הוא שהקלידים השחורים נכנסים ודווקא מקלים על היד. את סימני הסולם שאומרים לך אילו שחורים, מפרק שיעור סימן הסולם.
| מה קורה | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| חור בצליל בנקודת המעבר | האגודל התחיל לזוז מאוחר | הוא מרחף מתחת כבר באצבע שתיים |
| היד קופצת באוויר במעבר | האגודל עובר מעל ולא מתחת | נסיעה אופקית; המרפק מוביל |
| כאב באגודל או בשורש כף היד | מותח את האגודל ביד קפואה | היד נוסעת, האגודל לא נמתח |
| מאט בדיוק במעבר | מטרונום כבוי, או מהיר מדי | הורד עשר פעימות; זה לא נסיגה |
| שתי הידיים לא מסתדרות | ניסה אותו כיוון מוקדם מדי | שבוע של תנועה נגדית קודם |
| הצלילים לא שווים בעוצמה | האגודל כבד והקמיצה חלשה | האט עד שהם שווים; רק אז מהר |
| מנגן סולמות יותר משירים | הפך אמצעי למטרה | עשר דקות סולם, השאר מוזיקה |
ודבר אחרון שכדאי לקחת מכאן: הסולם אינו מטרה. הוא הדרך שהיד לומדת להגיע ממקום למקום על הכלי, וברגע שהיא יודעת אותה, היא יודעת אותה בכל שיר שכתוב בסולם הזה. עשר דקות ביום, ואז חוזרים לנגן מוזיקה.
יש לך יד שרצה. עכשיו הרגל, וזה שיעור הדוושה.