הדוושה
כולם לוחצים בהתחלה ומשחררים בסוף, והתוצאה בוץ. השיעור הזה עוסק כמעט כולו בשאלה מתי מרימים.
הדוושה היא הדבר שהכי קל להשתמש בו לא נכון, ובדיוק בגלל זה היא גם ההבדל הכי מיידי בין נגינה שנשמעת יבשה לנגינה שנשמעת מלאה.
הטעות של כולם זהה: לוחצים בהתחלה, ומשחררים בסוף. התוצאה היא ערמה של כל הצלילים שנוגנו בדקה האחרונה, מנוגנים יחד. בוץ. השיעור הזה עוסק כמעט כולו בשאלה מתי מרימים, כי בזה הכול תלוי.
בתוך הפסנתר, כל מיתר יושב מתחת לפיסת לבד שנקראת משתיק. ברגע שהאצבע עוזבת את הקליד, המשתיק צונח על המיתר ומשתיק אותו מיד — ולכן הצליל נפסק בדיוק כשהפסקת ללחוץ.
הדוושה הימנית מרימה את כל המשתיקים בבת אחת. כל עוד היא למטה, כל מיתר שנפגע ממשיך לצלצל גם אחרי שהאצבע עזבה את הקליד.
ומכאן שני הדברים שהיא באמת נותנת לך. חיבור — אפשר לעבור מאקורד לאקורד בלי שיהיה חור בצליל, גם כשהיד חייבת לקפוץ. ועושר — כשהמשתיקים למעלה, גם מיתרים שלא ניגנת רוטטים באהדה, והכלי נשמע גדול יותר.
ושים לב מה היא לא עושה: היא אינה מגבירה. פסנתרנים מתחילים נשענים עליה כדי להישמע חזק יותר, ומקבלים בוץ במקום עוצמה. את העוצמה קובעת האצבע, תמיד.
בפסנתר מודרני יש בדרך כלל שלוש. שווה לדעת מה כל אחת עושה, ואז לשכוח משתיים מהן.
הימנית היא דוושת ההשהיה, וזו זו שדיברנו עליה. זו הדוושה שמשמעותית לך.
השמאלית מרככת: היא מזיזה קלות את המנגנון כך שהפטיש פוגע בפחות מיתרים, והצליל נעשה עדין ואחר באופיו. שימושית, ולא עכשיו.
האמצעית משתנה בין כלים ולעיתים קרובות היא סתם משתיק אימונים. גם בכלים היקרים היא נדירה בשימוש.
ובכלי חשמלי: אם הדוושה שהגיעה עם הכלי היא כפתור פלסטיק קטן, שווה מאוד להחליף אותה בדוושה בצורת דוושה אמיתית. הרגל שלך לא לומדת כלום מכפתור, וההרגל שנבנה כאן נשאר לכל החיים.
הנה הכלל, והוא מנוגד לכל אינטואיציה: מרימים את הדוושה בדיוק כשהאקורד החדש מתנגן, ולוחצים אותה מיד אחריו.
לא לפני. לא יחד. אחרי.
הסדר המדויק הוא שלושה שלבים בתוך רבע שנייה:
התוצאה נשמעת רציפה לחלוטין, כי בשבריר השנייה שבו הדוושה למעלה, האצבעות עדיין מחזיקות את האקורד החדש. אין חור, ואין ערבוב.
הרגל הפוכה מהיד: היד יורדת, הרגל עולה. אנשים מכנים את זה דוושה מסונכרנת או דוושה מאוחרת, ואת השם אפשר לשכוח — את התנועה לא.
תרגל על שלושת האקורדים האלה: נגן דו, לחץ דוושה. נגן פה — ובאותה שנייה הרם ומיד לחץ. נגן סול, אותו דבר. לאט מאוד, עשר פעמים.
לפני הבדיקות, שלוש דקות על הרגל עצמה. אנשים מתייחסים אליה כאל מתג, והיא לא.
העקב נשאר על הרצפה. כל התנועה היא בקרסול, וכף הרגל נשארת בקשר עם הדוושה כל הזמן. מי שמרים את כל הרגל מקבל תנועה איטית, לא מדויקת, ורגל שמתעייפת אחרי עשר דקות.
כף הרגל אינה עוזבת את הדוושה. גם כשהדוושה למעלה, הבוהן נשארת נוגעת בה. אחרת כל לחיצה מתחילה מנפילה, וזה גם רועש וגם מאחר.
הדוושה אינה בינארית. אפשר ללחוץ אותה חלקית, והמשתיקים אז נוגעים במיתרים קלות במקום להשתחרר לגמרי. זה נקרא חצי דוושה, והוא הכלי המדויק ביותר שיש — צליל שממשיך אבל לא מצטבר. בשלב הזה לא צריך אותו; שווה רק לדעת שהוא קיים, כדי שלא תחשוב שיש רק שני מצבים.
הבעיה עם הדוושה היא שקשה לשמוע את הטעות תוך כדי, כי האוזן מתרגלת. שלוש בדיקות שעוקפות את זה.
בדיקת ההקלטה. הקלט בטלפון שלושים שניות ותקשיב אחרי דקה. מה שנשמע עשיר בזמן אמת נשמע מרוח בהקלטה, ופער הזמן הזה הוא כל מה שצריך.
בדיקת ההסרה. נגן את אותו קטע בלי דוושה בכלל. אם הוא נשמע קטוע ומגושם, אתה משתמש בדוושה כדי לכסות על מעברים לא נקיים ביד — וזה הרגל שגובה מחיר בהמשך.
בדיקת האוזן על הבס. הצליל הנמוך הוא זה שמלכלך ראשון. אם הבס של האקורד הקודם עדיין נשמע מתחת לאקורד החדש, הרמת מאוחר מדי.
מטרונום ב-60 — אקורד לכל שתי פעימות, ורגל שמתחלפת עם כל אחד
חשוב לא פחות ממתי כן.
בקטע מהיר עם הרבה צלילים. דוושה שם מערבבת מנגינה שלמה לעיסה אחת. עדיף בלעדיה לגמרי.
בסטקטו. אם הכתוב מבקש צלילים קצרים ומנותקים, דוושה מבטלת בדיוק את מה שביקשו.
כשההרמוניה משתנה מהר. שני אקורדים בתיבה אומרים שתי החלפות דוושה בתיבה, ואם זה לא יוצא — עדיף לוותר עליה מאשר לתת לשני האקורדים להישמע יחד.
וכשכתוב הפסקה. הפסקה היא הוראה לשקט, ודוושה למטה מבטלת אותה בלי לשאול. זה חוזר ישירות לשיעור ערכי הזמן, שבו ההפסקה היא סימן ככל סימן אחר.
הכלל שסוגר את זה: בספק, בלי דוושה. קטע נקי בלי דוושה נשמע טוב; קטע מרוח עם דוושה לא נשמע טוב אף פעם.
שתי הבהרות שחוסכות אכזבה.
כיוון הפסנתר אינו קשור לדוושה ואינו משהו שעושים לבד. פסנתר אקוסטי יוצא מכיוון עם הזמן, וההחזרה שלו לכיוון היא עבודה של טכנאי עם כלים ייעודיים ואוזן מאומנת. אין לנו כלי לזה, ואף אפליקציה לא עושה את זה בשבילך. כלי חשמלי אינו יוצא מכיוון לעולם.
וצליל מזמזם או חורק בדוושה הוא כמעט תמיד מכניקה, לא נגינה: ציר יבש בכלי אקוסטי, או דוושה שאינה יושבת יציב ברצפה בכלי חשמלי. אם זה חוזר, זה לא הרגל שלך.
שלוש דקות ביום, ובסוף השבוע הרגל עובדת לבד.
יום ראשון ושני: ארבעה אקורדים, דו-לה מינור-פה-סול, ארבע פעימות לכל אחד, והחלפת דוושה על כל אחד. בלי מטרונום, לאט מאוד, והעיניים על הרגל.
יום שלישי ורביעי: אותו דבר, עם מטרונום בחמישים, והעיניים על הידיים במקום על הרגל.
יום חמישי ושישי: שני אקורדים בתיבה במקום אחד. עכשיו הרגל מתחלפת פעמיים בתיבה, וכאן מתחיל להיות מעניין.
ובסוף: הקלט את עצמך מנגן את הרצף הראשון. אם ההקלטה נקייה — הרגל עברה מהריכוז לאוטומט, וזה כל מה שרצינו. אם לא, זה עוד שבוע, וזה בסדר גמור. הדוושה היא המיומנות שהכי קשה לזייף ואי אפשר לקצר.
| מה שומעים | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| הכול מתערבב לבוץ | לוחץ בהתחלה ומשחרר בסוף | החלף דוושה עם כל אקורד |
| חור בצליל בין אקורדים | מרים לפני שהאקורד החדש נשמע | קודם האצבעות, אחר כך הרגל |
| הבס הישן נשמע מתחת לחדש | הרמה מאוחרת בשבריר שנייה | הרם בדיוק על הצליל, לא אחריו |
| מנסה להישמע חזק ולא מצליח | חושב שהדוושה מגבירה | העוצמה באצבע. תמיד |
| בלי דוושה הכול נשמע קטוע | הדוושה מכסה על מעברים ביד | תרגל בלעדיה עד שנקי |
| הרגל מתעייפת | העקב מורם מהרצפה | העקב נשאר על הרצפה, הקרסול נע |
| רגל שלוחצת בלי קשר למה שהידיים עושות | הדוושה הפכה להרגל ולא לכלי | תרגל בלעדיה יום שלם; היא תחזור אחרת |
והמסקנה שכדאי לצאת איתה: הדוושה אינה קישוט שמוסיפים בסוף אלא חלק מהנגינה עצמה, בדיוק כמו האצבעות. פסנתרן שמנגן נקי בלי דוושה יישמע נהדר איתה; פסנתרן שמסתמך עליה כדי לכסות על מעברים לא ישמע יותר טוב, רק יותר מרוח.
יש לך יד שרצה ורגל שיודעת מתי לעזוב. מה שנשאר הוא לגרום לשתי הידיים לעבוד בו זמנית, וזה השיעור הבא.