ערכי זמן וספירה
חמש צורות תו, חמש הפסקות, וספירה בקול רם שהיא ההבדל בין נגינה יציבה לנגינה שנודדת.
בשיעור הקודם למדת איזה צליל לנגן. עכשיו לחלק השני, וזה החלק שהופך רצף צלילים לשיר: כמה זמן כל אחד מהם מחזיק.
וזה גם הפער הגדול ביותר בין תווים לטאבים. טאב מראה איפה ללחוץ ומשאיר אותך לנחש את הקצב מהאוזן. תווים מקודדים את הזמן במדויק, וזה מה שמאפשר לנגן קטע שמעולם לא שמעת ולקבל בדיוק את מה שהמלחין רצה.
לכל תו יש שלושה חלקים אפשריים: ראש, זנב, ודגלון. הצירוף ביניהם קובע את המשך.
| הצורה | שם | כמה פעימות |
|---|---|---|
| ראש חלול, בלי זנב | שלם | ארבע |
| ראש חלול עם זנב | חצי | שתיים |
| ראש מלא עם זנב | רבע | אחת |
| ראש מלא, זנב, ודגלון | שמינית | חצי |
| ראש מלא, זנב, ושני דגלונים | שש עשרה | רבע |
שים לב לתבנית: כל שורה היא חצי מהשורה שמעליה. כל מערכת הזמן במוזיקה בנויה על חלוקה בשתיים, ולכן ברגע שהבנת שורה אחת הבנת את כולן.
וכשמופיעות כמה שמיניות ברצף, מחברים את הדגלונים שלהן לקו אחד ישר. זו אותה שמינית בדיוק — רק קל יותר לעין לראות שהן קבוצה.
הפעימה היא הדופק. זה מה שאתה מקיש איתו ברגל בלי לחשוב כששיר מתנגן.
הפעימות מקובצות בקבוצות שוות שנקראות תיבה, והקווים האנכיים בדף הם הגבולות בין התיבות. שני המספרים בתחילת השורה אומרים לך את הגודל: המספר העליון הוא כמה פעימות יש בתיבה, והתחתון הוא איזה תו מקבל פעימה אחת.
ארבע רבעים בתיבה — המשקל הנפוץ ביותר במוזיקה מערבית — נכתב כארבע מעל ארבע. שלוש רבעים בתיבה, שהוא משקל הוואלס, נכתב כשלוש מעל ארבע.
זה בדיוק אותו רעיון שמפרק לגורמים שיעור התיבה והמשקל, והוא נכון לכל כלי באותה מידה. מה שמשתנה בפסנתר הוא רק מה עושים עם הזמן הזה.
זה החלק שאנשים מדלגים עליו, וזה בדיוק החלק שעובד.
ספור בקול רם: אחת, שתיים, שלוש, ארבע. לא בראש. בפה. מי שסופר בראש מאט בקטע קשה בלי לשים לב, ומי שסופר בקול שומע את עצמו מאט.
ולשמיניות מוסיפים "ו" בין המספרים: אחת, ו, שתיים, ו, שלוש, ו, ארבע, ו. עכשיו לכל חצי פעימה יש מילה משלה בספירה, ואי אפשר לדלג מעליה בלי לשמוע.
מטרונום ב-60 — הפעימה, ואתה סופר מעליה בקול
ככה בונים את זה, וזה לוקח חמישה ימים ולא חמישה חודשים:
הכלל היחיד: הקצב אינו זז כשהקטע נעשה קשה. עדיף להוריד לארבעים ולנגן נכון מאשר לנגן בשישים עם עצירה קטנה בכל תיבה.
עד עכשיו דיברנו על יחסים — תו אחד ארוך פי שניים מאחר. מה שקובע כמה זה בשניות אמיתיות הוא הטמפו, והוא נכתב בראש הדף.
לפעמים כמספר, כמו מאה ועשרים, שאומר מאה ועשרים פעימות בדקה. ולפעמים כמילה באיטלקית — אדג'ו הוא לאט, אנדנטה בערך קצב הליכה, אלגרו מהיר ועליז. המילים אינן מדויקות במכוון, כי הן מתארות אופי ולא רק מהירות.
ושתי הערות מעשיות שחוסכות תסכול:
הטמפו הכתוב אינו הטמפו שבו מתאמנים. קטע שכתוב בו מאה ועשרים נלמד בשישים, ולפעמים בארבעים. אף אחד לא מתחיל בקצב הסופי, ומי שכן מלמד את עצמו את הקטע עם השגיאות בפנים.
וקצב יציב חשוב יותר מקצב נכון. מאזין יסלח לך על שיר שמתנגן איטי מהמקור; הוא לא יסלח על שיר שמאיץ ומאט. זו בדיוק הסיבה שכל שיעור כאן פותח מטרונום.
לכל משך של תו יש הפסקה באותו אורך, ולכל הפסקה יש סימן משלה בדף.
וזו נקודה שמתחילים לא לוקחים ברצינות: שקט הוא לא היעדר מוזיקה, הוא חלק ממנה. הפסקה של פעימה אחת לפני הפזמון היא מה שגורם לפזמון להיכנס. אם תמלא אותה בצליל, השיר יאבד בדיוק את הדבר שעשה אותו טוב.
בפסנתר יש לזה משמעות מעשית שאין בגיטרה: כדי לעשות שקט צריך להרים את האצבע, ואם הדוושה למטה גם זה לא יעזור. הפסקה כתובה היא הוראה לעצור את הצליל באופן פעיל, וזה נושא שחוזר בשיעור הדוושה.
שווה לומר את זה במפורש, כי הרבה מהקוראים כאן מגיעים מגיטרה.
בטאב אין זמן. הוא מראה איזה מיתר ואיזה סריג, וכמה זמן להחזיק כל צליל הוא משאיר לך ללמוד מההקלטה. זה עובד מצוין כשאתה מנגן שיר שאתה כבר מכיר, וזה מתפרק לגמרי כשאתה לא.
התוצאה היא הרגל: לומדים לנגן את מה ששמעו, ולא את מה שכתוב. וברגע שמגיעים לפסנתר ולדף עם תווים, החלק של הגבהים מרגיש חדש אבל אפשרי, והחלק של הזמן מרגיש כמו שפה זרה — כי מעולם לא היה צריך לקרוא אותו.
הבשורה היא שזה החלק הקטן מבין השניים. יש חמש צורות תו בשימוש יומיומי, ועוד חמש הפסקות שמקבילות להן. זו רשימה של עשרה סימנים, ואפשר לסגור אותה בשבוע. הגבהים לוקחים חודשים; הזמן לוקח שבוע.
שני סימנים קטנים שמופיעים כל הזמן ומבלבלים בהתחלה.
נקודה מימין לתו מאריכה אותו בחצי מערכו. תו של שתי פעימות עם נקודה מחזיק שלוש. תו של פעימה עם נקודה מחזיק פעימה וחצי. זה הכול, וזה עובד על כל תו.
קשת בין שני תווים באותו גובה מחברת אותם לצליל אחד ארוך. לוחצים פעם אחת ומחזיקים לאורך שניהם. השימוש הנפוץ ביותר בה הוא להעביר צליל מעבר לקו התיבה, כי תו אינו יכול לחצות את הקו בעצמו.
ושים לב לדבר שמפיל אנשים: קשת בין תווים בגבהים שונים אומרת משהו אחר לגמרי — היא מסמנת לגאטו, כלומר לנגן אותם מחוברים ולא ללחוץ פעם אחת. אותה צורה בדיוק, שתי משמעויות, וההבדל היחיד הוא אם שני התווים באותו גובה או לא.
| מה קורה | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| מאיץ בקטע הקל | סופר בראש ולא בקול | ספור בקול רם, גם כשזה מרגיש טיפשי |
| השמיניות יוצאות לא שוות | אין הברת "ו" ביניהן | אחת-ו-שתיים-ו, בקול, לאט |
| מדלג על ההפסקות | שקט לא מרגיש כמו נגינה | ספור אותן בקול בדיוק כמו צליל |
| התו האחרון בתיבה נבלע | לא סופר עד הסוף | ספור את כל ארבע, כולל הרביעית |
| מבלבל בין חצי לרבע | מסתכל על הזנב ולא על הראש | הראש: חלול הוא ארוך, מלא הוא קצר |
| הכול נשמע נכון בלי מטרונום | האוזן מכסה על הסטיות | הפעל מטרונום; הוא לא מחמיא |
| מנגן נכון אבל זה לא נשמע כמו השיר | הזמן נכון, הטמפו רחוק מדי | קרב את הטמפו בהדרגה, לא בקפיצה |
ומה שכדאי לזכור מכל זה: הגבהים אומרים לך מה לנגן, והזמן אומר לך מה זה בעצם. אותם צלילים בדיוק, בשני קצבים שונים, הם שני שירים שונים — וזו הסיבה שמישהו יכול לנגן את כל התווים הנכונים ועדיין לא להישמע כמו השיר.
יש לך צלילים ויש לך זמן. מה שנשאר מהדף הוא הקלידים השחורים, וזה השיעור הבא.