החמשה הכפולה
שתי חמשות, שתי מפות, וצליל אחד שמחבר ביניהן. הדף הוא מפה של הכלי, מסובבת תשעים מעלות.
אפשר לנגן פסנתר שנים בלי לקרוא תו אחד, והרבה מאוד אנשים עושים בדיוק את זה. אז נתחיל בכנות: קריאת תווים אינה תנאי לנגינה. היא כן הדבר שפותח לך את כל מה שנכתב אי פעם, במקום רק את מה שמישהו טרח להעלות לאינטרנט בשבילך.
והחדשות הטובות הן שבפסנתר זה קל יותר מבכל כלי אחר. הדף בנוי בדיוק כמו הכלי: גבוה למעלה, נמוך למטה, ובאמצע — צליל אחד שמחבר את שתי הידיים ואת שני חצאי הדף.
החמשה היא חמישה קווים ישרים. תו יושב או על קו, או בין שני קווים, ומיקומו הוא הצליל שלו. ככל שהוא גבוה יותר על הדף, כך הצליל גבוה יותר. זה כל הרעיון.
הבעיה היא שחמישה קווים מכסים בערך אחת עשרה מדרגות של צליל, והפסנתר משמיע שמונים ושמונה. חמשה אחת פשוט לא מספיקה.
לכן לפסנתר יש שתיים, אחת מעל השנייה, וביניהן רווח. העליונה נועדה ליד ימין והתחתונה ליד שמאל, ושתיהן יחד נקראות חמשה כפולה. בגיטרה זה מיותר, כי כל טווח הכלי נכנס בחמשה אחת.
הסימן שבתחילת כל חמשה קובע איזו היא. הסימן המסולסל שנראה כמו לולאה נקרא מפתח סול, והוא של החמשה העליונה. הסימן שנראה כמו פסיק שמן עם שתי נקודות נקרא מפתח פה, והוא של התחתונה.
הנה הדבר היחיד שבאמת צריך לזכור מהשיעור הזה.
בין שתי החמשות יש רווח, ובאמצע הרווח הזה יושב דו המרכזי. לא על החמשה העליונה, לא על התחתונה — על קו קצר משלו, בדיוק באמצע.
זו נקודת האפס של כל הדף, בדיוק כפי שהיא נקודת האפס של הכלי. משם למעלה מטפסים בחמשה העליונה עם יד ימין; משם למטה יורדים בתחתונה עם יד שמאל.
התובנה שהופכת את הדף להגיוני היא שהוא מפה של הכלי, מסובבת. מה שנמצא ימינה על הקלידים נמצא למעלה על הדף. מה שנמצא שמאלה נמצא למטה. ודו המרכזי נמצא באמצע בשניהם.
הכרטיס הזה מראה את דו מז'ור באזור שסביב דו המרכזי — בדיוק המקום שבו נמצאים כמעט כל התווים שתקרא בחודשים הראשונים.
בחמשה העליונה, הצליל שיושב על הקו התחתון ביותר הוא מי. משם ומעלה, כל מדרגה — קו, רווח, קו, רווח — היא הצליל הבא לפי סדר האותיות.
הדרך המקובלת ללמוד את זה היא בשתי קבוצות. הצלילים שברווחים, מלמטה למעלה, הם פה, לה, דו, מי. באנגלית הם מאייתים את המילה FACE, וזה קל לזכור. הצלילים שעל הקווים, מלמטה למעלה, הם מי, סול, סי, רה, פה.
| מיקום | צלילים מלמטה למעלה |
|---|---|
| רווחים | פה, לה, דו, מי |
| קווים | מי, סול, סי, רה, פה |
ואיפה דו המרכזי? מתחת לחמשה כולה, על קו קצר משלו. הוא הצליל הראשון שיד ימין תפגוש, ולכן שווה למצוא אותו על הדף עשר פעמים לפני שממשיכים.
בחמשה התחתונה, הצליל שעל הקו התחתון ביותר הוא סול. הצלילים ברווחים, מלמטה למעלה, הם לה, דו, מי, סול; הצלילים על הקווים הם סול, סי, רה, פה, לה.
ודו המרכזי נמצא מעל החמשה הזאת, שוב על קו קצר משלו.
זו הנקודה שמבלבלת את כולם בשבוע הראשון, אז נאמר אותה במפורש: אותו סימן על הדף אומר שני צלילים שונים, תלוי באיזו חמשה הוא יושב. תו על הקו התחתון של החמשה העליונה הוא מי; אותו מיקום בדיוק בחמשה התחתונה הוא סול.
לכן לא לומדים "צורות של תווים" אלא שתי מפות נפרדות, אחת לכל יד. ובפועל זה עובד: כשיד ימין קוראת רק את החמשה העליונה ויד שמאל רק את התחתונה, אף אחת מהן לא צריכה לדעת את של השנייה.
השיטה הרעה היא לשנן טבלה. השיטה הטובה לוקחת שלוש דקות ביום ועובדת תוך שבועיים.
שלב ראשון: נקודות עוגן בלבד. למד שלושה תווים ותו לא — דו המרכזי, סול שעל הקו התחתון של מפתח סול, ופה שעל הקו הרביעי של מפתח פה. הם פרושים על פני כל הטווח, וכל תו אחר נמדד מהם.
שלב שני: לספור מהעוגן. תו חדש? מצא את העוגן הקרוב וספור מדרגות. זה איטי בהתחלה וזה בסדר גמור — הספירה נעלמת מעצמה אחרי כמה מאות פעמים.
שלב שלישי: לנגן, לא לקרוא. ברגע שזיהית תו, נגן אותו מיד. הקישור שאתה בונה הוא בין סימן על הדף לבין קליד, ולא בין סימן לשם. אנשים שלומדים לומר את השם קודם נשארים איטיים לנצח, כי הם עוברים דרך תחנה מיותרת.
וכלל אחרון: קרא תמיד קדימה. העין צריכה להיות תו אחד או שניים לפני האצבעות. זה נשמע בלתי אפשרי בהתחלה, וזה בדיוק מה שמפריד בין מי שמפענח לבין מי שקורא.
תו שיוצא מעל החמשה או מתחתיה מקבל קו קצר משלו. דו המרכזי הוא הדוגמה הראשונה, אבל לא היחידה — ככל שתעלה או תרד, יופיעו עוד ועוד קווים כאלה.
הם נראים מאיימים והם בסך הכול המשך של אותה סריגה. הקו שמתחת לחמשה העליונה הוא בדיוק המקום שהיה שם אילו החמשה הייתה ממשיכה, ולכן אין מה ללמוד חדש: ממשיכים לספור מדרגות בדיוק כמו קודם.
הכלל המעשי: מעבר לשלושה קווים קצרים, כבר אף אחד לא סופר. מלחינים יודעים את זה ולכן משתמשים בסימן שמעביר את כל הקטע אוקטבה למעלה או למטה במקום לערום קווים. אתה תפגוש אותו מאוחר יותר, ובינתיים די לדעת שאם ראית ארבעה קווים קצרים, כנראה יש דרך קלה יותר לכתוב את זה.
שווה לדעת מה כל שיטת רישום מוסרת ומה היא מוותרת עליו.
טאב, שהוא הרישום שהגיטרה משתמשת בו, מראה איפה ללחוץ ולא מציין כמה זמן מחזיק כל צליל. תווים עושים בדיוק הפוך: הם מראים איזה צליל וכמה זמן, ולא אומרים לך באיזו אצבע. בפסנתר זה כמעט לא חסר, כי לכל צליל יש מקום אחד ויחיד על הכלי — בגיטרה אותו צליל יושב בשלושה מקומות שונים, ולכן שם הטאב באמת מוסיף מידע.
מה שהדף כן מוסיף, ובגדול, זה הזמן. משך הצלילים, ההפסקות, החזרות — כל אלה מקודדים בו, וזה הנושא של השיעור הבא. ואת התפקיד של הקלידים השחורים על הדף מפרק השיעור שאחריו.
אם מסקרן אותך למה בכלל שבעה צלילים ולא חמישה או תשעה, שיעור הסולם עונה על זה מהיסוד.
| מה קורה | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| מבלבל בין שתי החמשות | מנסה מפה אחת לשתיהן | שתי מפות נפרדות, אחת לכל יד |
| קורא לאט מאוד | עובר דרך שם הצליל | סימן ואז קליד, בלי לומר שם |
| מאבד את המקום בדף | העין נעולה על האצבעות | קרא תו אחד קדימה, תמיד |
| לא מוצא את דו המרכזי בדף | מחפש אותו בתוך חמשה | הוא באמצע, על קו קצר משלו |
| כל תו נראה זהה | לומד צורות ולא מיקומים | ספור מדרגות מעוגן קרוב |
| משתעמם אחרי חמש דקות | מפענח בלי לנגן מוזיקה | שלוש דקות ביום, בתוך שיר אמיתי |
| נבהל מקווים קצרים | חושב שזו מערכת חדשה | אותה ספירה בדיוק, פשוט מחוץ לחמשה |
ודבר אחרון שכדאי להחזיק: אף אחד לא לומד לקרוא תווים בשבוע, וגם אין צורך. שלוש דקות ביום, בתוך שיר שאתה כבר מנגן, מביאות אותך רחוק יותר מחצי שעה של תרגילי פענוח יבשים — כי בשיר יש הקשר, והמוח משתמש בו כדי לנחש נכון.