בניית טריאדות
אצבע, דילוג, אצבע, דילוג, אצבע — וזה כל האקורד. ואצבע אחת שזזה קליד אחד הופכת שמח לעצוב.
עד עכשיו ניגנת צליל אחד בכל פעם. היום מנגנים שלושה יחד, וזה הרגע שבו הפסנתר מפסיק להישמע כמו תרגיל ומתחיל להישמע כמו שיר.
והחדשות הטובות: אתה כבר יודע איפה הכול נמצא. האקורד הראשון בנוי כולו מתוך אותה תנוחת חמש האצבעות שבה ניגנת מנגינה בשיעור הקודם — פשוט לוחצים שלוש אצבעות בבת אחת במקום אחת אחרי השנייה.
הנח את יד ימין בבית הרגיל: אצבע אחת על דו המרכזי, וכל השאר לפי הסדר עד סול.
עכשיו לחץ יחד על אצבעות אחת, שלוש וחמש. דילגת על שתיים ועל ארבע.
זה דו מז'ור, ואתה הרגע ניגנת אקורד שלם. שלושת הצלילים האלה נקראים טריאדה — שלושה צלילים שנבנים בדילוגים ומצטרפים לצבע אחד.
הכרטיס למעלה מראה בדיוק את מה שהאצבעות שלך עושות: הצליל השמאלי הוא דו, האמצעי מי, והימני סול. שים לב שהצליל השמאלי הוא זה שנותן לאקורד את שמו — הוא נקרא השורש, וכל שם אקורד שתפגוש בחיים מתחיל ממנו.
ובדוק את הצליל: פרוט על כל אחד מהשלושה בנפרד לפני שאתה לוחץ אותם יחד. אם אחד מהם אינו נשמע, אתה עכשיו יודע איזה. זה הרבה יותר שימושי מ"האקורד נשמע מוזר", וזו הבדיקה שכמעט אף מתחיל אינו עושה.
עכשיו הקסם, והוא לוקח שנייה אחת.
החזק את אותו אקורד, והזז רק את האצבע האמצעית קליד אחד שמאלה — אל הקליד השחור שצמוד למי משמאלו, השני מבין קבוצת השניים. שתי האצבעות האחרות לא זזות בכלל.
שמעת מה קרה? האקורד נעשה עצוב. זה דו מינור.
וזה כל ההבדל בין מז'ור למינור, בכל אקורד, בכל שיר בעולם: הצליל האמצעי, וחצי טון. לא צריך לזכור כלום מעבר לזה — האצבע האמצעית עולה וזה שמח, האצבע האמצעית יורדת וזה עצוב.
נסה כמה פעמים הלוך ושוב, ותקשיב. זה הרגע שבו רוב האנשים מבינים לראשונה שהתיאוריה המוזיקלית היא לא רשימת חוקים אלא תיאור של משהו שהאוזן כבר יודעת. אם מסקרן אותך למה דווקא הצליל הזה קובע, הסנדוויץ' המוזיקלי מפרק את זה לגורמים.
עכשיו נבנה את הצוות. ששת האקורדים הבאים יושבים כולם על קלידים לבנים בלבד, ובעזרתם אפשר לנגן כמות מטורפת של שירים.
השיטה זהה בכולם: שים את האגודל על השורש, דלג על קליד לבן אחד, שים אצבע, דלג שוב, שים אצבע. אצבעות אחת, שלוש וחמש, תמיד.
| אקורד | שורש | שלושת הצלילים | סוג |
|---|---|---|---|
| C | דו | דו, מי, סול | מז'ור |
| Dm | רה | רה, פה, לה | מינור |
| Em | מי | מי, סול, סי | מינור |
| F | פה | פה, לה, דו | מז'ור |
| G | סול | סול, סי, רה | מז'ור |
| Am | לה | לה, דו, מי | מינור |
שים לב לדבר משונה: כולם נבנים באותה שיטה בדיוק, ובכל זאת שלושה יצאו שמחים ושלושה עצובים. לא בחרת בזה — זה נובע מהמרחקים בין הקלידים הלבנים, שאינם שווים. למה זה עובד ככה בדיוק זה הנושא של משפחות של אקורדים, ובינתיים מספיק לדעת שזה מה שיוצא.
מילון האקורדים — לראות כל אקורד על הקלידים לפני שמנסים אותו
בכל סולם יש שבעה אקורדים, ולא שישה. השביעי כאן הוא סי, והוא היחיד מבין השבעה שנשמע לא יציב — יש בו מרווח דחוק שגורם לו להישמע כאילו הוא חייב ללכת למקום אחר מיד. הוא נקרא מוקטן, הוא שימושי מאוד, והוא פשוט לא במקומו בשיעור ראשון על אקורדים.
מה שכן חשוב להבין: ששת האקורדים האלה אינם אוסף שרירותי. הם כל האקורדים שאפשר לבנות על קלידים לבנים בלבד, וזו הסיבה שהם נשמעים טוב יחד. כל צירוף שתנסה מתוכם יישמע הגיוני, גם צירוף שהמצאת לבד לפני שנייה. נסה: נגן Em, אחריו Am, אחריו F, אחריו G. לא בחרת לפי כלל, וזה עובד.
וזה גם אומר שהשלב הבא כבר בהישג יד. כדי לנגן את אותם שישה אקורדים בסולם אחר, אתה מזיז את כל התבנית — והפעם כן ייכנסו קלידים שחורים. אבל השיטה, אצבע-דילוג-אצבע-דילוג-אצבע, אינה משתנה אף פעם.
אחרי היום הראשון אנשים מנסים לזכור רשימות: "דו זה דו-מי-סול, רה מינור זה רה-פה-לה". זה עובד לשלושה אקורדים ומתמוטט בשישה.
מה שכן עובד הוא לזכור תבנית אחת ולהפעיל אותה: אצבע על השורש, דלג על קליד לבן, אצבע, דלג, אצבע. שלושה מהלכים, וזהו. אתה לא זוכר שישה אקורדים — אתה זוכר שיטה אחת ומריץ אותה שש פעמים.
ואת ההבדל בין מז'ור למינור לא זוכרים בכלל, אלא שומעים: מנגנים, ואם זה נשמע עצוב זה מינור. אחרי שבוע האוזן קובעת מהר יותר מכל טבלה.
הבדיקה שאני ממליץ לעשות פעם ביום: אמור בקול שם של אקורד באקראי מתוך השישה, וספור כמה זמן לוקח ליד למצוא אותו. המספר הזה יורד מהר, ולראות אותו יורד זה מה שמחזיק אנשים בתרגול.
אם ניסית פעם גיטרה ונשברת על אקורד, שווה לדעת למה כאן זה מרגיש אחרת.
בגיטרה כל אקורד הוא צורה משלו: היד מתארגנת מחדש, אצבעות לוחצות מיתרים שונים בסריגים שונים, ואצבע אחת שנוגעת בשכן שלה משתיקה אותו. בפסנתר כל אקורד הוא אותה תבנית: אצבע, דילוג, אצבע, דילוג, אצבע. מה שמשתנה הוא רק המקום שבו מתחילים.
זה גם אומר שהשלב הבא בפסנתר קל בהרבה: כדי לנגן את אותו אקורד גבוה יותר או נמוך יותר, אתה פשוט מזיז את היד. אין מה ללמוד מחדש.
ומה כן קשה כאן דווקא: שלושה צלילים חייבים לרדת בדיוק יחד. אקורד שבו אצבע אחת מקדימה את השתיים האחרות בעשירית שנייה נשמע מרוח, וזה הדבר היחיד שבאמת דורש תרגול בשיעור הזה.
הטעות הנפוצה היא לשבת ולנגן את אותו אקורד עשרים פעם. זה כמעט חסר תועלת — אחרי הפעם השלישית היד כבר יודעת, והשאר הוא בזבוז.
מה שכן צריך תרגול הוא המעבר. הנה השיטה:
הרמת היד באמצע היא לא סתם: היא מכריחה אותך למצוא את האקורד מחדש בכל פעם, וזה בדיוק מה שיקרה בשיר אמיתי.
מטרונום ב-60 — ארבע פעימות לכל אקורד, ואז מחליפים
וכשזה מתחיל לעבוד, נגן את הרצף C, Am, F, G, ארבע פעימות לכל אחד, וחזור עליו שמונה פעמים. תשמע שזה כבר לא תרגיל אלא שיר שלם. ארבעת האקורדים האלה, באותו הסדר, נושאים כמות מפחידה של להיטים — נסה לזמזם מעליהם משהו ותראה כמה מהר האוזן מוצאת מנגינה.
| מה שומעים | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| האקורד נשמע מרוח | האצבעות לא נוחתות יחד | הרם את היד ונחת בבת אחת, לאט |
| צליל אחד חסר | האצבע לא הגיעה עד הסוף | נגן כל צליל בנפרד ומצא את האשם |
| נשמע עכור וצפוף | האקורד נמוך מדי בכלי | הזז את כל היד אוקטבה למעלה |
| הזרת בקושי נשמעת | היא הקצרה והחלשה | הפל את כובד הזרוע לכיוונה |
| מבלבל בין מז'ור למינור | מנסה לזכור במקום לשמוע | נגן את שניהם ברצף, פעמיים ביום |
| קשה למצוא את השורש | עוד לא סורק את השחורים | חזור לקבוצות של שניים ושלושה |
יש לך שישה אקורדים. עכשיו נלמד להזיז את היד פחות, וזה שיעור ההיפוכים.