היפוכים
אותם שלושה צלילים בשלושה סידורים. אותו אקורד בדיוק, ויד שמפסיקה לקפוץ על פני הכלי.
בשיעור הקודם ניגנת שישה אקורדים, וכנראה שמת לב לבעיה: המעבר מדו מז'ור ללה מינור דורש קפיצה של כל היד, והמעבר לפה דורש קפיצה גדולה עוד יותר. בשיר אמיתי, בקצב אמיתי, אין זמן לקפיצות האלה.
הפתרון קיים כבר מאות שנים והוא פשוט להפליא: מסתבר ששלושת הצלילים של אקורד לא חייבים לשבת בסדר שבו למדת אותם. אפשר לקחת את התחתון ולהעיף אותו למעלה, וזה עדיין אותו אקורד בדיוק. זה נקרא היפוך, ומרגע שתבין אותו היד שלך תפסיק לרוץ על הכלי.
קח את דו מז'ור בבית הרגיל: דו, מי, סול, מלמטה למעלה.
עכשיו קח את דו התחתון והעבר אותו אוקטבה למעלה, כך שהוא נוחת מעל סול. קיבלת מי, סול, דו. זה עדיין דו מז'ור — אותם שלושה צלילים בדיוק — אבל היד זזה ימינה והצליל הנמוך ביותר הוא כעת מי.
עשה את זה שוב: קח את מי התחתון והעבר גם אותו למעלה. קיבלת סול, דו, מי. עדיין דו מז'ור.
שלושת הכרטיסים למעלה הם שלושת הסידורים, לפי הסדר. שים לב לשמות: C הוא המצב היסודי, C/E הוא ההיפוך הראשון, ו-C/G הוא ההיפוך השני. הקו הנטוי אומר דבר אחד ויחיד — מה הצליל התחתון. הכול לפני הקו הוא האקורד; מה שאחריו הוא מי יושב למטה.
| שם | סדר הצלילים | איך קוראים לזה |
|---|---|---|
| C | דו, מי, סול | מצב יסודי |
| C/E | מי, סול, דו | היפוך ראשון |
| C/G | סול, דו, מי | היפוך שני |
ואם תעשה את זה פעם רביעית תחזור לדו, מי, סול, רק אוקטבה גבוה יותר. יש בדיוק שלושה סידורים לטריאדה, וזהו.
נגן את שלושת הסידורים ברצף והקשב היטב.
כולם דו מז'ור, ואף אחד מהם לא נשמע כמו האחרים. המצב היסודי נשמע יציב ומוצק — כמו סוף משפט. ההיפוך הראשון נשמע קליל ומרחף. ההיפוך השני נשמע כאילו הוא רוצה ללכת למקום אחר, וזו בדיוק הסיבה שמשתמשים בו לפני האקורד הבא.
הכלל שכדאי לקחת מכאן: הצליל התחתון הוא זה שקובע את התחושה. האוזן מקשיבה לתחתון קודם, וכל השאר נערם עליו.
עכשיו לחלק המעשי, וזה החלק שישנה לך את הנגינה.
נגן את הרצף C, F, G במצב היסודי בלבד. שים לב מה קורה: היד קופצת ארבעה קלידים ימינה ואז חמישה שמאלה. זה מגושם, זה איטי, וזה נשמע כמו קפיצות.
עכשיו נגן אותו כך:
C רגיל. אחריו F/C — פה בהיפוך שני, כלומר דו, פה, לה. ואחריו G/B — סול בהיפוך ראשון, כלומר סי, רה, סול.
הבט על היד שלך. היא כמעט לא זזה. כל אצבע נוסעת קליד או שניים, ושני צלילים אפילו נשארים באותו מקום בין אקורד לאקורד.
זה נקרא הולכת קולות, וזה ההבדל בין נגינה שנשמעת כמו מתחיל לבין נגינה שנשמעת כמו מוזיקה. אותם אקורדים בדיוק — רק הסידור שלהם השתנה.
החוק המעשי: כשאתה עובר מאקורד לאקורד, בחר את הסידור שדורש את התנועה הקטנה ביותר. לא כי זה יפה יותר בתיאוריה, אלא כי יד שזזה פחות טועה פחות ומספיקה יותר.
עד עכשיו כל אקורד היה אחת, שלוש, חמש. בהיפוך זה משתנה, וזו הנקודה שמפילה אנשים.
הסיבה היא שההיפוך אינו מרווח שווה: יש בו שני צלילים צמודים וצליל אחד מרוחק, ולכן האצבעות צריכות להתארגן אחרת. הנה האצבוע המקובל ליד ימין, וכדאי פשוט לאמץ אותו:
| סידור | אצבעות יד ימין | למה דווקא כך |
|---|---|---|
| מצב יסודי | אחת, שלוש, חמש | מרווחים שווים, יד פתוחה |
| היפוך ראשון | אחת, שתיים, חמש | שני התחתונים צמודים |
| היפוך שני | אחת, שלוש, חמש | חוזר להיות פתוח |
ביד שמאל זה מתהפך: במצב יסודי חמש, שלוש, אחת; בהיפוך הראשון חמש, שלוש, אחת גם כן; ובשני חמש, שתיים, אחת. אם זה נשמע כמו הרבה לזכור — זה לא, כי בפועל היד מוצאת את זה לבד ברגע שהיא מנסה. תן לה לנסות לפני שאתה קורא את הטבלה שוב.
הכלל המעשי שמחליף את כל הטבלה: האגודל תמיד על התחתון, הזרת תמיד על העליון, והאצבע האמצעית מתיישבת היכן שנוח לה. בשלושת הסידורים זה נכון.
זה התרגיל הכי שימושי בשיעור, וכל פסנתרן עשה אותו.
קח אקורד אחד — נגיד דו מז'ור — ונגן אותו במצב יסודי. אחר כך בהיפוך ראשון. אחר כך בשני. אחר כך במצב יסודי אוקטבה מעל. ואז ברד חזרה: שני, ראשון, יסודי.
היד מטפסת ויורדת על הכלי, ותוך כדי היא לומדת שלושה דברים בבת אחת: שהאקורד לא משתנה, שהאצבעות מתארגנות אחרת בכל שלב, ושכל השלבים האלה זמינים לך בכל רגע נתון.
עשה את זה עם דו ביום הראשון, עם פה בשני, עם סול בשלישי. שלוש דקות בכל פעם. בסוף השבוע ההיפוכים כבר לא יהיו נושא — הם יהיו פשוט המקומות שהיד מכירה.
בשלב הזה אנשים מנסים לחשב, וזה איטי מדי. הנה שתי דרכים מהירות יותר.
הדרך של העין: באקורד במצב יסודי יש רווח שווה בין האצבעות. בהיפוך הרווח נשבר — יש שני צלילים צמודים וצליל אחד רחוק. תוך שבוע העין מזהה את זה מיד.
הדרך של האוזן: נגן את האקורד בשני סידורים, ובחר את זה שנשמע קרוב יותר לאקורד שניגנת לפניו. זה כמעט תמיד גם הנכון וגם הנוח.
והכי חשוב: אל תשנן שלושה סידורים לכל אקורד. למד את המצב היסודי היטב, ואת ההיפוכים תפגוש תוך כדי נגינה — הם יגיעו מעצמם כשהיד תחפש את הדרך הקצרה.
מטרונום ב-60 — ארבע פעימות לאקורד, ובלי להזיז את היד יותר משצריך
תרגיל שמכניס את זה לאצבעות תוך כמה ימים: נגן C, F/C, G/B ובחזרה ל-C, ארבע פעימות לכל אחד, עשר פעמים ברצף. אל תסתכל על היד. אחרי כמה סיבובים היא תמצא את המקומות לבד, וזה בדיוק מה שאתה מנסה לבנות.
הקו הנטוי הזה מופיע בכל מקום. בדף אקורדים של שיר אמיתי תראה C/G, D/F# או Am/C, ועכשיו אתה יודע בדיוק מה לעשות איתם: האקורד הוא מה שלפני הקו, והצליל שאחרי הקו הולך לתחתית.
בגיטרה זה נראה אחרת לגמרי — שם היפוך מחייב לרוב צורה חדשה של היד, ולכן גיטריסטים פשוט מדלגים על החלק שאחרי הקו ומנגנים את האקורד הרגיל. בפסנתר זה כמעט בחינם, ולכן דווקא אצלך זה שווה להשקיע: פתח שיר כלשהו בקטלוג, חפש קו נטוי, ונסה לנגן את שני הצדדים שלו כמו שלמדת כאן.
| מה קורה | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| ההיפוך נשמע כמו אקורד אחר | הצליל התחתון בלבל אותך | ספור את שלושת הצלילים; אותם צלילים |
| האצבוע לא נוח בהיפוך | עדיין אחת, שלוש, חמש | בהיפוך משתמשים גם באצבע שתיים |
| האקורד נשמע דחוס | ההיפוך נמוך מדי בכלי | הזז את כל היד אוקטבה למעלה |
| מחשב כל היפוך מחדש | מנסה לזכור במקום לראות | חפש את הרווח השבור בין האצבעות |
| שוכח מה הקו הנטוי אומר | מנסה לזכור שם | לפני הקו האקורד, אחרי הקו התחתון |
יש לך אקורדים ויש לך היפוכים. עכשיו צריך יד שמאל שתעשה איתם משהו, וזה בדיוק השיעור הבא.