יד שמאל מלווה
ארבע תבניות שהופכות אקורדים לליווי, ושיטה מסודרת לחבר את שתי הידיים בלי להישבר בדרך.
יש רגע שבו הפסנתר מפסיק להישמע כמו אדם שמתאמן ומתחיל להישמע כמו שיר, והרגע הזה כמעט תמיד קורה ביד שמאל.
הסיבה פשוטה: יד ימין לבדה משמיעה אקורדים באוויר, בלי קרקע מתחתיהם. ברגע שיד שמאל נותנת בס עמוק לכל אקורד, המוח סוגר את התמונה ושומע ליווי מלא. בשיעור הזה נלמד ארבע תבניות שעושות בדיוק את זה, מהפשוטה ביותר ועד לזו שכבר נשמעת כמו הקלטה.
לפני הידיים, שתי שורות של הבנה.
יד שמאל אינה מנגנת את השיר. היא מנגנת את הרצפה שהשיר עומד עליה: מאיפה האקורד מתחיל, מתי הוא מתחלף, ואיזו תחושת תנועה יש מתחתיו. אם היא עסוקה מדי, היא גונבת את תשומת הלב מהמנגינה; אם היא חסרה, הכול נשמע מרחף.
לכן הכלל הראשון הוא כלל של איפוק: תבנית פשוטה שמנוגנת בזמן עדיפה על תבנית מרשימה שמועדת.
והכלל השני הוא מיקום: יד שמאל מנגנת מתחת לדו המרכזי, בדרך כלל באוקטבה שמתחתיו. אל תרד נמוך מדי — שלוש אוקטבות מתחת למרכז הכלי הכול מתערבב לבוץ, וזה נכון גם בפסנתר יקר מאוד.
ארבעת האקורדים למעלה הם החומר של השיעור. יד ימין תנגן אותם בדיוק כפי שלמדת, ויד שמאל תעשה איתם ארבעה דברים שונים.
הפשוטה ביותר, ובאמת השימושית ביותר בשבוע הראשון: יד שמאל מנגנת רק את השורש, בזרת, אוקטבה מתחת ליד ימין.
דו מז'ור ביד ימין, ודו בודד ביד שמאל. לה מינור ביד ימין, ולה בודד ביד שמאל. צליל אחד לאקורד, שנלחץ ברגע שהאקורד מתחלף.
זה נשמע דל על הנייר ומלא באוזן, וזו בדיוק הנקודה. נגן ככה את הרצף C, Am, F, G — ארבע פעימות לכל אקורד — ותשמע שיר.
עכשיו נוסיף עומק בלי להוסיף עבודה. במקום צליל אחד, נגן שניים: את השורש בזרת, ואת הצליל שחמישה קלידים לבנים מעליו באגודל.
בדו זה דו וסול. בלה מינור זה לה ומי. בפה זה פה ודו. בסול זה סול ורה.
היד נשארת באותה פתיחה בדיוק בכל האקורדים — אתה פשוט מזיז אותה למקום החדש. זו התבנית שרוב הרוק והפופ עומדים עליה, והיא נשמעת מוצקה בלי לקבוע אם האקורד שמח או עצוב, כי הצליל שקובע את זה פשוט לא נמצא בה.
מטרונום ב-70 — פעימה לכל צליל, ואז אקורד לכל ארבע פעימות
עד עכשיו לחצת צלילים יחד. עכשיו נפרק אותם ונשמיע אותם בזה אחר זה: שורש, חמישית, שלישית, ובחזרה. זה נקרא ארפג'ו — אותו אקורד בדיוק, רק פרוס בזמן.
בדו מז'ור: דו, סול, מי, סול. חזור. בלה מינור: לה, מי, דו, מי. בפה: פה, דו, לה, דו. בסול: סול, רה, סי, רה.
התבנית הזאת היא הסיבה שבלדות פסנתר נשמעות כמו בלדות פסנתר. יש בה תנועה מתמדת מתחת למנגינה, והיא לא מפריעה לאף אחד.
שתי נקודות שהופכות אותה מתרגיל למוזיקה: נגן אותה בלגאטו, כשכל צליל נמשך עד שהבא מגיע, ונגן אותה חלש יותר מיד ימין. יד שמאל שמנגנת בעוצמה זהה למנגינה מכסה אותה לגמרי, וזו התקלה הנפוצה ביותר בתבנית הזאת.
וזו כבר תבנית עם אופי משלה. שלוש פעימות: על הראשונה השורש לבדו, נמוך; על השנייה והשלישית האקורד השלם, גבוה יותר.
בס, אקורד, אקורד. בס, אקורד, אקורד.
זה משקל של שלוש — ואלס — והוא נשמע מיד כמו קרוסלה. אם עד עכשיו כל מה שניגנת היה בארבע, זו הפעם הראשונה שתשמע כמה שינוי אחד במספר הפעימות עושה לשיר שלם. את הצד התיאורטי של המשקלים האלה מפרק שיעור התיבה והמשקל, והוא נכון בדיוק באותה מידה לפסנתר.
ארבע תבניות זה כבר בחירה, ומתחילים נוטים לבחור את המרשימה ביותר. זו הבחירה הלא נכונה כמעט תמיד.
הנה איך לבחור בעשר שניות. שיר איטי ורגוע מקבל ארפג'ו — יש בו זמן לתנועה, והיא ממלאת את השקט. שיר בקצב בינוני עם מילים מקבל שורש וחמישית או צליל בודד, כי המילים צריכות מקום ואף אחד לא רוצה שיד שמאל תתחרה בהן. שיר במשקל שלוש מקבל בס-אקורד-אקורד, וזה כמעט מוכתב. שיר שאתה מלווה בו זמר מקבל את התבנית הפשוטה ביותר שאתה יכול לחשוב עליה, וזה נכון גם אחרי עשר שנים.
וכלל שמציל שירים: אפשר להחליף תבנית באמצע. בית שקט בצליל בודד, פזמון פתוח בארפג'ו, וסיום בשורש וחמישית. השינוי הזה לבדו מייצר תחושת התקדמות בלי שהוספת ולו אקורד אחד.
עד עכשיו כל אקורד קיבל תיבה שלמה. במציאות זה קורה בערך בחצי מהמקרים, ובחצי השני אקורד מתחלף באמצע.
הפתרון ביד שמאל פשוט מכפי שנדמה: התבנית מתקצרת, לא משתנה. אם היה לך בס-אקורד-אקורד על תיבה שלמה, ועכשיו יש שני אקורדים בתיבה, נגן בס-אקורד לכל אחד מהם. אם היה לך ארפג'ו של ארבעה צלילים, נגן שניים.
מה שלא לעשות זה למהר. הפיתוי הוא לדחוס את כל התבנית לחצי מהזמן, וזה נשמע בדיוק כמו מה שזה: לחוץ. יד שמאל שמנגנת פחות צלילים בזמן קצר יותר נשמעת מכוונת; יד שמאל שמנגנת את אותם צלילים מהר יותר נשמעת מבוהלת.
עכשיו לרגע שכולם מחכים לו ורובם ניגשים אליו לא נכון.
אל תנסה לנגן את שתי הידיים יחד לפני שכל אחת מהן עובדת לבד. זו לא עצה זהירה — זו הדרך המהירה. הנה הסדר שעובד:
זה ייקח יומיים או שבועיים, וזה תלוי בעיקר בכמה לאט אתה מוכן ללכת. מי שמנסה מיד בקצב מלא מבזבז שבוע על משהו שהיה לוקח יומיים.
הלופר — להקליט את יד שמאל ולנגן מעליה את יד ימין
הלופר הוא הטריק הכי טוב שיש כאן: הקלט שמונה תיבות של יד שמאל לבדה, ואז נגן מעליה את יד ימין. אתה שומע את התוצאה המלאה, המוח מקבל את התמונה השלמה, וכשתחבר את הידיים באמת אתה כבר יודע לאן אתה הולך.
| מה קורה | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| יד שמאל מכסה את המנגינה | מנגנת באותה עוצמה | יד שמאל תמיד חלשה יותר |
| הכול נשמע כמו בוץ | הבס נמוך מדי | עלה אוקטבה; מתחת לדו המרכזי מספיק |
| הידיים לא נוחתות יחד | הקצב מהיר מדי לחיבור | חצי קצב, ורק אז מעלים |
| יד שמאל נעצרת כשימין מסתבכת | המוח מנהל רק יד אחת | תבנית פשוטה יותר בשמאל, זמנית |
| האצבעות מתבלבלות בין הידיים | המספור במראה עדיין חדש | תרגל כל יד בנפרד יום נוסף |
| הארפג'ו נשמע קטוע | האצבע עוזבת מוקדם מדי | לגאטו: כל צליל נמשך עד הבא |
יש לך אקורדים, היפוכים, וארבע תבניות ליווי. עם אלה כבר אפשר ללוות שיר שלם — ומכאן ממשיכים אל יסודות התיאוריה, שמסבירים למה דווקא האקורדים האלה הולכים יחד.