הכרת הכלי והישיבה
שבעה שמות, דפוס אחד שחוזר, ונקודת אפס שמוצאים בעיניים עצומות. וגם: איך יושבים כדי שלא יכאב.
בוא נתחיל מהחדשות הטובות. הפסנתר הוא הכלי היחיד שבו כל הצלילים פרושים לפניך בשורה אחת, משמאל לימין, מהנמוך אל הגבוה. אין מיתרים שצריך לספור, ואין שש דרכים שונות לנגן את אותו צליל. מה שנראה מבחוץ כמו קיר של קלידים הוא בסך הכול דפוס אחד קטן שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.
עד סוף הדף הזה תדע לקרוא את הדפוס הזה, תמצא בעיניים עצומות את הקליד שממנו מתחילים, ותשב מול הכלי בצורה שלא תכאב לך אחרי עשרים דקות.
בפסנתר מלא יש שמונים ושמונה קלידים. זה נשמע מפחיד עד שסופרים כמה שמות יש: שבעה. דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי — ואז זה מתחיל מחדש מדו.
כל מה שמעבר לזה הוא אותם שבעה שמות בגבהים אחרים. הקליד שנקרא דו במרכז הכלי והקליד שנקרא דו בקצה הימני הם אותו צליל בדיוק, רק גבוה יותר. המרחק ביניהם נקרא אוקטבה, ובאוזן הוא נשמע כל כך דומה שקשה להאמין ששני קלידים שונים מייצרים אותו.
בעולם דובר האנגלית משתמשים באותיות במקום בשמות: האות C היא דו, D היא רה, וכן הלאה עד B שהיא סי. שתי השיטות מתארות בדיוק את אותו דבר, ותפגוש את שתיהן — דפי אקורדים באתר כתובים באותיות, ומורים בארץ מדברים בשמות.
| שם עברי | אות | איפה מוצאים אותו |
|---|---|---|
| דו | C | משמאל לקבוצה של שני שחורים |
| רה | D | בין שני השחורים |
| מי | E | מימין לקבוצה של שני שחורים |
| פה | F | משמאל לקבוצה של שלושה שחורים |
| סול | G | בין הראשון לשני מתוך השלושה |
| לה | A | בין השני לשלישי מתוך השלושה |
| סי | B | מימין לקבוצה של שלושה שחורים |
הנה הדבר החשוב ביותר בשיעור הזה, והוא לוקח שלושים שניות ללמוד.
הסתכל על הקלידים השחורים. הם לא מפוזרים באופן אקראי — הם מסודרים לסירוגין בקבוצות של שניים ושל שלושה. שניים, שלושה, שניים, שלושה, לאורך כל הכלי.
זו המפה. בלעדיה כל הקלידים הלבנים נראים זהים, ואיתה אתה יודע בדיוק היכן אתה נמצא בלי לספור דבר. נסה עכשיו: העבר את האצבע לאורך הכלי ואמור בקול "שניים, שלושה, שניים, שלושה". תוך חצי דקה העין תתחיל לראות את הקבוצות במקום לראות רצף.
הקלידים השחורים גם צרים יותר ויושבים גבוה יותר, ולכן קל למצוא אותם גם במבט חטוף וגם באצבע לבד. זו הסיבה שכל פסנתרן מנוסה מוצא צליל בלי להוריד את המבט מהדף.
עכשיו למצוא את נקודת האפס.
מצא את הקבוצה של שני קלידים שחורים שנמצאת הכי קרוב למרכז הכלי — בערך מול הלוגו של היצרן, ובפסנתר חשמלי בערך מול המסך. הקליד הלבן שנמצא משמאל לשני השחורים האלה הוא דו מרכזי.
זהו. זה כל הסיפור, וזה עובד בכל פסנתר בעולם.
דו מרכזי הוא נקודת הייחוס של כל מה שיבוא: יד ימין מתחילה עליו, יד שמאל נמדדת ממנו, ובקריאת תווים הוא הצליל שיושב בדיוק בין שתי החמשות. אנשים נוטים להדביק עליו מדבקה בשבוע הראשון. אל תעשה את זה — אחרי שלושה ימים של חיפוש לפי קבוצת השניים תמצא אותו מהר יותר ממה שהיית מוצא מדבקה, והמדבקה רק דוחה את הלמידה.
זה אקורד דו מז'ור על הקלידים, ושלושת הצלילים המסומנים בו יושבים בדיוק באזור שבו אתה עכשיו. אין צורך לנגן אותו היום — הוא כאן רק כדי שתראה שהמפה שלמדת עובדת: הצליל השמאלי ביותר בכרטיס הוא בדיוק אותו קליד שמצאת משמאל לשני השחורים.
מילון האקורדים — לראות איך דו מז'ור יושב על הקלידים
בגיטרה מנח גרוע גורם לצליל מזמזם. בפסנתר הוא גורם לכאב גב אחרי חצי שעה, וזה מתגלה מאוחר בהרבה.
גובה השרפרף לפני הכול. שב, הנח את הידיים על הקלידים, והסתכל על המרפקים. הם צריכים להיות בערך בגובה הקלידים או קצת מעליהם — לא מתחת. אם המרפקים נמוכים מהקלידים אתה תדחוף מלמטה, וזה מתיש את הכתפיים תוך דקות. אין שרפרף מתכוונן? כרית שטוחה על כיסא רגיל פותרת את זה מצוין.
שב על הקצה הקדמי של השרפרף, לא עמוק בפנים. הישיבה העמוקה נועלת את האגן ומונעת מהגוף לנוע קלות ימינה ושמאלה, ואתה תצטרך את התנועה הזאת ברגע שהידיים יתרחקו זו מזו.
כפות הרגליים שטוחות על הרצפה. הן הבסיס. רגל אחת מקופלת מתחתיך מטה את כל הגוף לצד אחד, ואת זה רואים אחר כך בצליל.
המרחק מהכלי: קרוב מספיק כדי להגיע לקצה הימני והשמאלי בלי לזוז מהמקום, ורחוק מספיק כדי שהמרפקים לא ייתקעו בצלעות. בערך אורך אמה מהקצה.
הכתפיים למטה, רפויות. הן יעלו לבד ברגע שמשהו יהיה קשה, וזה סימן טוב לעצור ולנשום.
השאלה הזאת עולה תמיד, אז הנה תשובה ישרה.
שמונים ושמונה קלידים זה פסנתר מלא, וזה מה שיש באולמות ובקונסרבטוריונים. שבעים ושישה מספיקים לכמעט כל רפרטואר של פופ, רוק וג'אז. שישים ואחד מספיקים לחלוטין לשנה הראשונה, וגם הרבה אחריה — כל השיעורים בקורס הזה נכנסים בנוחות בשישים ואחד.
מה שכן משנה יותר ממספר הקלידים הוא שני דברים:
מגע משוקלל. בפסנתר אקוסטי הקליד מפעיל פטיש, ולכן הוא מתנגד לאצבע. מקלדת זולה עם קלידים קפיציים היא כלי אחר לגמרי, ומי שלומד עליה שנה מגלה שאין לו כוח אצבעות כשהוא מתיישב מול פסנתר אמיתי. אם אתה בוחר כלי — חפש את המילה "משוקלל" או "פטישונים" לפני שאתה מסתכל על מספר הקלידים.
רגישות למגע. הכלי צריך להשמיע חזק כשלוחצים חזק וחלש כשלוחצים חלש. בלי זה כל הפרק של הדינמיקה בהמשך הקורס פשוט לא קיים אצלך.
ומה לא משנה בשלב הזה: מספר הצלילים המובנים, רמקולים, ומסכים. אף אחד מהם לא ילמד אותך לנגן.
הנח את האצבע האמצעית של יד ימין על דו המרכזי ולחץ. שחרר. לחץ שוב, הפעם חזק יותר.
שמעת שני צלילים שונים בעוצמתם. זה כל ההבדל בין כלי מקלדת לבין כפתור: המהירות שבה הקליד יורד היא מה שקובע את עוצמת הצליל, לא הכוח שאתה מפעיל אחרי שהוא כבר למטה. ללחוץ חזק על קליד ששוכב במקומו לא מוסיף כלום מלבד מתח בזרוע.
עכשיו נסה משהו אחר: לחץ והחזק. הצליל דועך לאט. הרם את האצבע — הוא נקטע מיד. הדבר שעוצר אותו נקרא משתיק, והוא זה שהדוושה בהמשך הקורס תלמד להרים.
נסה גם לרוץ עם אצבע אחת על כמה קלידים לבנים ברצף מלמטה למעלה. שמעת סולם. בלי לדעת שום דבר, בלי אצבוע, ובלי תיאוריה. זה היתרון של הכלי הזה, ובדיוק בגללו אפשר להתחיל לנגן בו מנגינה כבר בשיעור השלישי.
| מה קורה | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| מתבלבל היכן אתה על הכלי | מסתכל על הלבנים ולא על השחורים | חזור לקבוצות של שניים ושלושה; הן המפה היחידה |
| כתפיים עולות אחרי דקות | השרפרף נמוך מדי | הגבה עד שהמרפקים בגובה הקלידים |
| כאב בפרק כף היד | היד נשענת על הכלי בין הצלילים | היד מרחפת; הכובד יורד רק ברגע הלחיצה |
| הצליל יוצא תמיד באותה עוצמה | הכלי אינו רגיש למגע | לא באשמתך; זו מגבלה של החומרה |
| מוצא את דו רק בעזרת מדבקה | הדפוס עוד לא נכנס לעין | הורד את המדבקה לשלושה ימים; זה עובד |
עוד דבר שכדאי לדעת מראש: פסנתר אקוסטי יוצא מכיוון עם הזמן, וכיוון שלו הוא עבודה של טכנאי עם כלים ייעודיים — לא משהו שעושים לבד, ולא משהו שאפליקציה עושה בשבילך. כלי חשמלי לעומת זאת אינו יוצא מכיוון לעולם. אם אתה מתחיל על כלי חשמלי, הנושא הזה פשוט לא קיים אצלך השנה.
יש לך מפה, יש לך נקודת אפס, ויש לך ישיבה נכונה. עכשיו צריך יד שיודעת לעמוד על הקלידים, וזה בדיוק השיעור הבא.