העמדת חמש האצבעות
חמש אצבעות על חמישה קלידים, מנגינה שלמה, ושתי דרכים לנגן אותה שהופכות אותה לשני שירים.
עד עכשיו למדת איפה הדברים נמצאים ואיך היד עומדת. היום מנגנים מנגינה — אמיתית, מוכרת, ומההתחלה ועד הסוף.
והדבר הכי יפה בה הוא מה שהיא לא דורשת: היד לא זזה ממקומה אפילו פעם אחת. כל חמשת הצלילים שאתה צריך כבר נמצאים מתחת לחמש האצבעות, וכל מה שנשאר הוא להוריד את הנכונה בזמן הנכון.
הנח את יד ימין כך שאצבע אחת יושבת על דו המרכזי, ומשם ימינה: שתיים על רה, שלוש על מי, ארבע על פה, וחמש על סול.
בדוק שלושה דברים לפני שאתה מנגן צליל אחד. שהיד שומרת על צורת הכיפה מהשיעור הקודם. שכל אצבע נוגעת בקליד שלה כבר עכשיו, גם כשאינה מנגנת. ושפרק כף היד רפוי ובקו ישר עם האמה.
חמש האצבעות האלה על חמישה הקלידים האלה הן הבית. כל עוד אתה בתוכו אין לך שום דבר לזכור מלבד מספר האצבע.
| אצבע | צליל | אות |
|---|---|---|
| אחת (אגודל) | דו | C |
| שתיים | רה | D |
| שלוש | מי | E |
| ארבע | פה | F |
| חמש | סול | G |
הנה המנגינה שכמעט כל ספר לימוד לפסנתר בעולם פותח בה. באנגלית קוראים לה "Mary Had a Little Lamb", והיא בנויה כולה מחמישה הצלילים שמתחת לאצבעות שלך. המספרים למטה הם מספרי האצבעות, והם גם התווים — זה בדיוק היתרון של הבית הזה.
שורה ראשונה: שלוש, שתיים, אחת, שתיים, שלוש, שלוש, שלוש. שורה שנייה: שתיים, שתיים, שתיים, שלוש, חמש, חמש. שורה שלישית: שלוש, שתיים, אחת, שתיים, שלוש, שלוש, שלוש, שלוש, שתיים, שתיים, שלוש, שתיים, אחת.
קרא אותה בקול לפני שאתה מנגן. אחר כך נגן לאט, צליל אחד לכל שנייה בערך, בלי שום ניסיון לשמור על קצב. ברגע שהיא מוכרת לאוזן, ורק אז, מוסיפים את הזמן.
תשמע מיד שזו מנגינה ולא תרגיל. זה חשוב יותר ממה שזה נשמע: המוח לומד רצף מוזיקלי פי כמה מהר מרצף שרירותי, וזו הסיבה שהשיעור הזה מתחיל בשיר ולא בסולם.
שאלה שכדאי לענות עליה עכשיו, כי היא מסבירה חצי מהקורס.
חמשת הקלידים שמתחת לאצבעות שלך הם חמישה קלידים לבנים רצופים. אין ביניהם אף שחור, ולכן היד שטוחה, שווה ונוחה. זו הסיבה שכל ספר לימוד מתחיל שם, ולא איזו קדושה של הצליל דו.
והמחיר של הבחירה הזאת: זה גם המקום הפחות נוח לאצבעות בטווח הארוך. פסנתרנים מנוסים מעדיפים דווקא תנוחות עם קלידים שחורים, כי השחורים גבוהים יותר ומחזיקים את היד בקימור טבעי. אבל זה עניין לשנה השנייה, ובשנה הראשונה נוחות התחלתית מנצחת.
מה שכן שווה לנסות כבר עכשיו הוא להזיז את כל הבית. הנח את אצבע אחת על סול במקום על דו, ושמור על אותה צורה: אצבע לכל קליד לבן, חמישה קלידים. נגן את אותה מנגינה לפי אותם מספרים בדיוק.
היא תישמע אותו דבר, רק גבוהה יותר. לא למדת שום דבר חדש, ובכל זאת יש לך עכשיו את אותה מנגינה בשני מקומות. זה בדיוק מה שמתכוונים אליו כשאומרים שהפסנתר הוא כלי הגיוני: תבנית אחת, הרבה מקומות.
שים לב לדבר אחד: מסול, הבית כבר אינו לבן לגמרי. כדי שהמנגינה תישמע בדיוק אותו דבר, הקליד הרביעי צריך להיות השחור ולא הלבן. בשלב הזה פשוט נגן את חמשת הלבנים ותשמע שצליל אחד יוצא קצת עקום. זה לא כישלון שלך, וזה בדיוק הנושא של סימני ההיתק בהמשך הקורס.
עד כאן ניגנת צלילים. מוזיקה מתחילה כשלכל צליל יש אורך.
מטרונום ב-60 — צליל אחד לכל פעימה, וזהו
התיבה נפתחת כאן למטה וממשיכה לתקתק בזמן שאתה קורא ומנגן. ככה עובדים איתה:
הכלל היחיד שמשנה כאן: הקצב אינו זז בגלל שהקטע נעשה קשה. מי שמאט במקום הקשה ומאיץ במקום הקל מלמד את עצמו לנגן בלי דופק, וזה נשמע גם אחרי שנתיים.
נגן את המנגינה שוב, והפעם הרם כל אצבע רק אחרי שהאצבע הבאה כבר ירדה. הצלילים נשפכים זה לתוך זה בלי חור באמצע. זה נקרא לגאטו, וזו ברירת המחדל של רוב המנגינות.
עכשיו נגן אותה כשכל צליל נקטע מיד — האצבע יורדת וקופצת חזרה. הצלילים קצרים, מנותקים, וכמעט מצחיקים. זה נקרא סטקטו.
שתי גרסאות של אותם צלילים בדיוק, ושתי מנגינות שונות לגמרי. שים לב מה עשית כאן: לא שינית ולו תו אחד, ובכל זאת שינית את השיר. זה בערך כל מה שיש בביצוע.
עכשיו קח את יד שמאל, ושים את אצבע חמש על פה שמתחת לדו המרכזי, כך שאצבע אחת — האגודל — נוחתת בדיוק על דו המרכזי.
זו אותה תנוחת חמש האצבעות, ואותם חמישה צלילים, פשוט מהצד השני. נגן איתה את אותה מנגינה, לפי אותם מספרים.
זה יהיה מגושם. זה נורמלי לחלוטין: היד הזאת מעולם לא עשתה תנועות עדינות ומדויקות בחיים שלה. חמש דקות ביום מספיקות, וההפרש בין הידיים מצטמצם מהר יותר ממה שנדמה בשבוע הראשון.
אל תנגן בשתי הידיים יחד עדיין. זה נושא שלם בפני עצמו, והוא מגיע בקורס הבא כשיהיה מה לנגן בשתי הידיים. הרבה מאוד אנשים מנסים את זה מוקדם מדי, נכשלים, ומסיקים שהם לא מוזיקליים.
חמש דקות ביום עדיפות על שעה בשבת. זו לא עצה כללית — זו העובדה השימושית ביותר בכל הקורס.
הסיבה היא שמה שאתה בונה כאן אינו ידע אלא זיכרון תנועה, והוא נבנה בזמן שבין האימונים. שבע פגישות קצרות בשבוע יביאו אותך רחוק בהרבה מפגישה אחת ארוכה, גם אם סך הדקות בשנייה גדול יותר.
וטריק מדידה: נגן את המנגינה שלוש פעמים ברצף בלי טעות, במטרונום, ורשום את הקצב. מחר תעשה את זה שוב. המספר הזה עולה מהר, ולראות אותו עולה זו הדרך היחידה לדעת שאתה מתקדם ולא רק מרגיש שאתה מתקדם.
אם התרגול נעשה משעמם, נסה לנגן את המנגינה בעוצמות שונות: פעם אחת בלחש, פעם אחת חזק. זו כבר עבודה על דינמיקה, וגם היא נבנית מהיום הראשון.
| מה קורה | הסיבה הסבירה | התיקון |
|---|---|---|
| היד מחליקה ממקומה | האגודל עוזב את דו | קבע את האגודל, הוא העוגן |
| צליל אחד לא נשמע | האצבע התרוממה מהקליד | כל אצבע נוגעת גם כשאינה מנגנת |
| מאיץ בקטע הקל | אין ספירה בקול | ספור בקול, גם כשזה מרגיש מיותר |
| הצלילים לא שווים בעוצמה | הקמיצה חלשה, כרגיל | האט עד שהם שווים, ואז העלה |
| יד שמאל מסרבת | היא פשוט לא מאומנת | חמש דקות ביום, בנפרד |
| הצלילים נדבקים זה לזה | האצבע הקודמת לא השתחררה | תרגל סטקטו יום אחד, זה מנקה |
יש לך מנגינה, קצב ושתי ידיים שיודעות לעמוד. עכשיו הזמן להפסיק לנגן צליל אחד בכל פעם ולהתחיל לנגן שלושה יחד — וזה כל הקורס הבא.