הכרת הכלי וכיוון ראשוני
כל מה שצריך לדעת על הכלי שלפניך, בעשר דקות: החלקים, המיתרים, איך יושבים בלי לכאוב, ואיך מכוונים כך שזה גם יישאר מכוון.
קודם כל, ח"ח על הצעד הראשון. להחזיק גיטרה בפעם הראשונה זה קצת כמו להחזיק חללית: הרבה חלקים, הרבה מיתרים, ואפס מושג מה עושה מה. החדשות הטובות הן שכל מה שבאמת צריך כדי להתחיל נכנס לשיעור אחד.
עד סוף הדף הזה תדע לקרוא לכל חלק בשמו, לספור מיתרים בלי להתבלבל, לשבת בלי שהכתף תכאב אחרי חמש דקות, ולכוון את הכלי שלך כך שהוא יישמע כמו גיטרה ולא כמו דלת חורקת.
לגיטרה יש עשרות חלקים עם שמות, אבל שלושה מהם עושים את רוב העבודה.
הגוף הוא החלק הרחב והשמן. בגיטרה אקוסטית הוא תיבת תהודה: המיתר רועד, הרעידה עוברת דרך הגשר אל לוח העץ העליון, והתיבה מגבירה אותה לצליל שאתה שומע. זו הסיבה שגיטרה זולה ויקרה נשמעות כל כך שונה — כמעט הכול נקבע שם. בגיטרה חשמלית הגוף מלא, ותפקיד ההגברה עובר לסלילים המגנטיים שמתחת למיתרים.
הצוואר הוא הרצועה הארוכה שהיד מטפסת עליה. עליו מודבק לוח הסריגים, ופסי המתכת שחוצים אותו נקראים סריגים. כשאתה לוחץ על מיתר אתה בעצם מקצר אותו — הוא רועד רק מפס המתכת ועד הגשר, וככל שהוא קצר יותר הצליל גבוה יותר. זה כל הסוד. אין קסם, יש אורך.
הראש יושב בקצה הצוואר ומחזיק את מפתחות הכיוון. בינו לבין הצוואר יש חתיכה קטנה של פלסטיק או עצם עם שישה חריצים, שנקראת אגוז. היא זו ששומרת על המיתרים במרווחים קבועים ובגובה הנכון מעל הסריג הראשון.
עוד שני שמות ששווה להכיר כבר עכשיו, כי הם יחזרו: הגשר בקצה השני של הגוף, שאליו המיתרים מעוגנים, ופתח הקול — החור העגול באמצע, באקוסטית בלבד.
לגיטרה סטנדרטית שישה מיתרים, וסופרים אותם מהדק לעבה. המיתר הדק ביותר, זה שהכי קרוב לרצפה כשאתה מחזיק את הכלי, הוא מיתר מספר אחת. העבה ביותר, זה שהכי קרוב לפנים שלך, הוא מספר שש.
זה נשמע הפוך, ויש לזה סיבה: מנגינות חיות ברובן במיתרים הדקים, ולאורך מאות שנים היה נוח לגיטריסטים לקרוא למיתר של המנגינה "הראשון". אז כשמישהו אומר לך "סריג שלישי במיתר השני", הוא מדבר על אחד הדקים.
לכל מיתר יש גם שם — הצליל שהוא משמיע כשפורטים עליו בלי ללחוץ על כלום:
| מיתר | צליל פתוח | אות | עובי |
|---|---|---|---|
| שש | מי | E | העבה ביותר |
| חמש | לה | A | עבה |
| ארבע | רה | D | בינוני |
| שלוש | סול | G | בינוני |
| שתיים | סי | B | דק |
| אחת | מי | E | הדק ביותר |
שים לב שמיתר אחת ומיתר שש נושאים את אותו שם. הם באמת אותו צליל, בהפרש של שתי אוקטבות — אחד עמוק ואחד צלול. פרוט על שניהם יחד ותשמע מיד שהם מסתדרים. זה הרמז הראשון שלך לאיך הרמוניה עובדת, ואנחנו נחזור אליו בקורס יסודות התיאוריה המוזיקלית.
הרווח בין שני פסי מתכת הוא סריג, וסופרים אותם מהראש כלפי הגוף: הרווח הראשון, זה שצמוד לאגוז, הוא סריג ראשון. אחריו השני, וכן הלאה.
על רוב הגיטרות יש נקודות קטנות על לוח הסריגים — בשלישי, בחמישי, בשביעי ובתשיעי, ואז זוג נקודות בסריג השנים עשר. הן לא קישוט אלא שלטי דרך, ובלעדיהן היית סופר סריגים באמצע שיר.
הזוג בסריג השנים עשר מסמן משהו מיוחד: שם המיתר משמיע בדיוק את הצליל שהוא משמיע פתוח, רק אוקטבה מעל. זו בערך נקודת האמצע של המיתר, ולכן התדר מוכפל. לחץ שם על המיתר השישי ותקבל מי — אותו מי, גבוה יותר.
אין מה לשנן בשלב הזה. רק דע ששלוש, חמש, שבע, תשע ושנים עשר הן הכתובות שכולם משתמשים בהן, ושתפגוש אותן בכל כרטיס אקורד ובכל טאב.
רוב הכאבים של השבוע הראשון הם לא כאבי אצבעות אלא כאבי גב וכתף, וכולם מגיעים מאותו מקום: הגיטרה מוחזקת חזק מדי.
שב על כיסא בלי ידיות, כפות הרגליים על הרצפה. הנח את מותן הגיטרה — החריץ בצד הגוף — על הרגל הימנית שלך, אם אתה מנגן ימני. הגוף צמוד לחזה בלי ללחוץ, והצוואר עולה קלות כלפי מעלה. הזווית הזאת אינה אסתטית: היא מונעת מפרק כף היד להתעקם, וזה מה שקובע אם תוכל לתרגל שעה או עשר דקות.
היד שאוחזת בצוואר לא נושאת אותו. הנה בדיקה: הורד אותה לגמרי לרגע. אם הגיטרה נשמטת, הישיבה צריכה תיקון — לא היד.
האגודל הולך מאחורי הצוואר, בערך מול האצבע האמצעית, ומצביע כלפי מעלה. הוא לא נכרך מסביב לצוואר כמו ידית של מזוודה. המיקום הזה משחרר את שאר האצבעות להתעקל ולנחות על קצה הכרית, וזה בדיוק מה שמייצר צליל נקי.
שמאלי? אפשר להפוך את הגיטרה ולהחליף את סדר המיתרים, ואפשר גם ללמוד ימני מההתחלה. שתי הדרכים לגיטימיות. מה שלא כדאי הוא להתחיל באחת ולעבור לשנייה אחרי חודשיים.
ובדיקה אחרונה: תנשום. אם עצרת את הנשימה בזמן שקראת את זה והנחת אצבעות — שחרר. מתח בכתף הוא האויב מספר אחת של השבוע הראשון.
גיטרה לא מכוונת לא נשמעת "קצת פחות טוב". היא נשמעת לא נכון, ואתה לא תדע למה. גרוע מזה: אם תתרגל עליה מספיק זמן, האוזן שלך תתחיל ללמוד את הצליל השגוי.
מיתרים יורדים מכיוון מעצמם וזה לגמרי נורמלי. המתכת נמתחת, העץ זז עם הלחות והטמפרטורה, וגיטרה שעברה ממכונית קרה לסלון חם תהיה מזויפת עד שתתייצב. מיתרים חדשים במיוחד — הם ייפלו מכיוון כמה פעמים ביום בשבוע הראשון, וזה לא סימן שמשהו שבור.
אז לפני כל תרגול, מכוונים. וזה לוקח דקה.
טיונר — לכוון את ששת המיתרים לפני שמתחילים
שלושה כללים שהופכים כיוונון ממטלה לפעולה אוטומטית:
הטיונר שלנו מקשיב דרך המיקרופון של המחשב או הטלפון, אז אין צורך להתקין שום אפליקציה, והוא מזהה לבד על איזה מיתר אתה נמצא.
עכשיו כשהכלי מכוון, בוא נשמע אותו. פרוט על כל מיתר בנפרד, מהעבה לדק, לאט. ואז על כולם יחד, בתנועה אחת רכה מלמעלה למטה.
וזה איך שנראה האקורד האמיתי הראשון שתלמד, בשיעור הבא. אל תנסה לנגן אותו עדיין — רק תסתכל, ותתחיל להתרגל לאיך שכרטיס אקורד נראה. הקווים הם המיתרים, הפסים החוצים אותם הם הסריגים, והנקודות אומרות איפה ללחוץ ובאיזו אצבע:
שתי נקודות, שתי אצבעות. זה כל מה שצריך בשביל האקורד הזה.
והכרטיס עצמו הוא לא תמונה. זה אותו כרטיס חי שיש במילון האקורדים שלנו, וכדאי לדעת מה אפשר לעשות בו:
השאלה הכי נפוצה של השבוע הראשון היא כמה לתרגל, והתשובה המשעממת והנכונה היא: מעט, כל יום.
עשרים דקות ביום חמישה ימים בשבוע יקדמו אותך הרבה יותר משעתיים ביום ראשון. הסיבה אינה משמעת אלא ביולוגיה — מיומנות מוטורית מתגבשת בין האימונים ולא בתוכם, וקצות האצבעות צריכים זמן לבנות עור.
מבנה שעובד לרבע שעה:
ואם יום אחד יצאו רק חמש דקות — חמש דקות הן ניצחון, לא כישלון.
| מה שומעים | הסיבה הסבירה | מה עושים |
|---|---|---|
| זמזום מתכתי | אצבע רחוקה מדי מפס המתכת, או לחץ חלש מדי | הזז אותה קדימה עד ממש לפני הפס |
| מיתר אחד אילם | אצבע שכנה נשענת עליו | תעקל את האצבע ונחת על קצה הכרית |
| נופל מכיוון כל רבע שעה | מיתרים חדשים שעוד נמתחים | משכו כל מיתר קלות כלפי מעלה וכוונו שוב, פעמיים-שלוש |
| צורם למרות שכיוונת | מיתר שנתקע בחריץ האגוז | שחרר מעט, משוך את המיתר קדימה ואחורה, וכוון מחדש |
| קצות האצבעות כואבים | זה נורמלי בשבועיים הראשונים | תרגול קצר ותכוף, לא ארוך ונדיר |
ואם התשובה היא "אין לי מושג" — תמיד תתחיל מלכוון מחדש. זה לוקח דקה ופותר את מחצית המקרים.
מוכן ללחוץ על מיתרים? שני האקורדים הראשונים מחכים כאן.